יצירת המופת מהמאסטרו: 40 שנה ל״מוסיקה״ של צביקה פיק

בשנת 1978 הוציא צביקה פיק את אלבומו המצליח בכל הזמנים: "מוסיקה" שכלל קלאסיקות כ"מעלה מעלה", "מרי לו", "אהבה בסוף הקיץ" ו"נאסף תשרי" והפך את פיק לסופרסטאר הראשון בישראל והגדיר מחדש את הרוק הישראלי.

רבות נאמר ונכתב על "המאסטרו" צביקה פיק: חיי האהבה המתוקשרים שלו לאורך השנים, האופנה המיוחדת שהגדירה קוד לבוש בהופעותיו, השיער וגינוני הדיווה, אולם על כל אלה מתעלה דבר אחד שהפך את פיק לאייקון תרבותי, לאגדה מוסיקלית ולמושא הערצה במשך כל כך הרבה שנים: המוסיקה שלו.

פיק משתייך לקומץ הקטן של האמנים שבגיל צעיר יחסית (30) הספיקו ליצור קלאסיקות שיספיקו לדורות ויאפשרו להם לנוח על זרי הדפנה מבלי להלחין ולו תו אחד בלבד משך שארית חייהם (במקרה של פיק זה לא רלוונטי שכן הוא מוסיף ליצור, להלחין ולהמציא עצמו מחדש בכל פעם בדרך אחרת). לדעתי, כמעריץ נלהב של המוסיקה של המאסטרו, שיא הקריירה המוסיקלית שלו הגיעה לנקודת הרתיחה בשנת 1978 עת הוציא את אלבומו המופתי "מוזיקה" - אחד האלבומים המצליחים והנמכרים בכל הזמנים ברוק הישראלי ככלל ושל צביקה בפרט.

עד אמצע שנות ה-70 פיק נתפס בתקשורת כ"עוף מוזר", כאמן פופ-רוק שקשה להבין או לעכל, זה שיוצר מוסיקה המושפעת מחו"ל עם טקסטים שונים ולבוש בתלבושות גלאם שאמנים ישראלים התביישו להיראות עימן. על אף שבתחילת דרכו היה כוכב המחזמר "שיער" והושמע לא מעט ברדיו (אף זכה בתואר מלחין השנה) עם שירים כמו "אני אוהב אותך לאה", "הרקדן האוטומטי", "אין מדינה לאהבה" ו"סימנים", הייתה תחושה שפיק עדיין לא "התפוצץ" וכי הקריירה שלו עומדת בפני נסיקה בבוא העת, בזמן הנכון ובמקום הנכון. שנת 1978 הייתה השנה הזו.

בימים בהם הרוק המתקדם ירד למחתרת, הדיסקו וחובבי טרבולטה פקדו את המועדונים והלהקות הצבאיות החלו לדעוך כמעט כליל. פיק היה הדבר הלוהט, המרענן והבלתי שגרתי שהקהל צמא לו מהשגרה שהפכה די משעממת: הוא יצר דיסקו, הוא יצר רוק מתקדם, הוא מיזג מוסיקה קלאסית (השכלתו המקורית) והגיש פופ תוסס, כל זאת לצד הלחנת טקסטים של משוררים ותיקים (דוגמת "שוב נתחיל מחדש" ו- "נאסף תשרי" של נתן יונתן שנבחר לשיר השנה ב-1978 או "לא אני הוא האיש" של אלכסנדר פן) ומשוררים צעירים (בעיקרם מירית שם אור שהפכה לרעייתו) כשעל כל אלה נתווספו עיבודיו המלודיים, המורכבים מאד והחדשניים שקשה להגדירם מוסיקלית בשל רבגוניותם הרבה.

באלבום "מוזיקה" היה הכל מהכל: היו שירי קאלט מיינסטרימיים כ"מעלה מעלה" ('מוסיקה'), "אהבה בסוף הקיץ" (שהופיע לראשונה בגרסת דיסקו באלבומו של פיק משנת 1977 - "קלידוסקופ" אך באלבום זה הוקלטה גרסה יותר רוקיסטית ובועטת), "מרי לו" (אחת מאופרות הרוק המתקדם הראשונות בישראל) וכן שירים "בוגרים" יותר כ"לא אני הוא האיש", "נאסף תשרי" ו"שוב נתחיל מחדש" שדיברו לקהל הותיק וה"אינטליגנטי" ויותר שוחר השפה העברית הגבוהה. כמו כן, היו מספר שירים שזכו לעדנה מחודשת רק כמה שנים מאוחר יותר כ"חלום של לילות אבודים" ו"אנדרומדה אהובתי השותקת" בשל היותם בין כלאיים קשים להגדרה מוסיקלית גנרית.

באלבום עצמו ניכרים השואו והפייטים של פיק: עם צעקות "ואוו", פיידים ועיוות קולות, להקת ליווי קולית עשירה (שכללה בין השאר את ריקי גל, גלי עטרי ונאוה ברוכין) ותזמורת המורכבת ממיטב המוסיקאים הבכירים באותן שנים, נוצרה באלבום אווירה של הופעה חיה על אף שהעבודה כולה היא נטו אולפן. כמו כן, לכל תקליט שחולק אז צורף פוסט ענק של פיק ובו מילות השירים, אחד התקליטים הישראלים הראשונים שחולק בו פוסטר למעריצים.

כמו כן, הרבה לפני אדם, פיק היה כוכב הפופ הראשון הבאמת גדול של ישראל עם תופעת הערצה שקשה לתאר במילים: מעריצות אורבות בכל פינה, הברחתו מהופעה להופעה ברכב משטרתי ואמבולנסים, שומרי ראש צמודים והתעלפויות, מה שהוסיף להיותו תופעה תרבותית, נוסף לתופעה המוסיקלית.

האלבום "מוסיקה" מכר תוך שבוע 20 אלף עותקים ותוך פחות משנה מעל 100 אלף עותקים ובכך נעשה לאחד האלבומים הנמכרים ביותר באותם זמנים.

את אותו השיא, על אף להיטים רבים שהלחין אחרי כן ונכנסו עמוק לפנתיאון המוסיקה הישראלית, הצליח פיק לשחזר רק כעבור 20 שנה עם השיר "דיווה" שזיכה אותנו, אולי לאחרונה אי פעם, במקום הראשון בגמר האירוויזיון הנכסף וגם אז חזר להיתפס עבור הקהל אותו צביקה פיק מפתיע, כשרוני ומלא אמביציה שלמדנו לאהוב ולהעריך (על אף שהיו שנים בהן לא זכה להערכה לה הוא ראוי).