5 שנים בלי אריק: אנשי חדשות וערוץ עשר בוחרים את שירו האהוב

אנשים רבים לא ישכחו לעולם את היום בו נרצחו ג'ון פ' קנדי, ג'ון לנון, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין - ובשנים האחרונות "התווסף" לרשימה גם אריק איינשטיין. חמש שנים עברו מאז אותו ערב ב-26 בנובמבר 2013, בו יצא מנהל בית החולים איכילוב בשעת ערב מאוחרת והודיע בצער רב על מותו של אחד הסמלים הגדולים במוזיקה העברית.

 

בחמש השנים האלה, לצד דור שעוד הספיק לעבוד איתו כמו אביב גפן וגיא בוקטי, צץ כאן דור חדש של אינסטגרם ויוטיוב שאריק איינשטיין לא הכיר. מעניין מה הגרופי של אברהם חלפי, חיים נחמן ביאליק ונתן אלתרמן - היה חושב על נועה קירל, אגם בוחבוט וטיילור מלכוב ובן זיני. האם הוא היה אוהב את התעוזה והווייב העוצמתי שהביאה איתה נטע ברזילי, ואיך היה מצליח מביתו הצנוע שבתל אביב, להכיל את מירי רגב?

 

חמש שנים אחרי ואנחנו עדיין מתגעגעים ומתרגשים. כשברדיו מתנגן ביום סגרירי וגשום, "סע לאט"; כשקולו האופטימי של אריק, מלווה את מיקי גבריאלוב ב"אני ואתה", כשבדרום נופלים קסאמים, או כשאנחנו נזכרים באהובים שלצידנו על הרקע הנעים של "יש בי אהבה".

 

לרגל חמש שנים למותו, ביקשנו מכתבי חדשות עשר ואנשי אתר 10TV, לכתוב על השיר של אריק איינשטיין, שעד היום מצליח לרגש אותם, להזכיר להם תקופה מסויימת בחיים - ובעיקר להעלות להם חיוך על הפנים.

 

ואלה שמות || כי רק אריק יכול

אלי לוי - כתב חיפה והצפון

 

עלי מוהר הענק סידר בצורה גאונית 141 שמות של שחקני כדורגל, חלקם כוכבי על וחלקם אלמוניים עד היום, והפך אותם לשיר משותף לו לאריק אינשטיין וליוני רכטר. שיר שממשיך להתנגן ברדיו גם 28 שנים אחרי, ולא פעם לבקשת בני נוער שנולדו הרבה אחרי שברגומי, בארזי, אנצ׳ולטי ודונאדוני - כמה מכוכבי השיר וענקי כדורגל, פרשו ממשחק פעיל.

 

כמובן שיש שירים יותר גדולים של איינשטיין, שהפכו להמנונים לאומיים. אבל היום, 28 שנים אחרי, ברור לכולם שאם כל יוצר אחר היה מדקלם את 141 השמות - שחוברו די בהומור תל אביבי שמזכיר קצת מערכונים של איינשטיין ואורי זוהר - השיר והזמר היו נשכחים עוד לפני חורף 91׳, ובמקרה הטוב היו הופכים לבדיחה של מבקרי המוזיקה.

 

׳ואלה שמות׳ הוא שיר קלאסי רק לאיינשטיין, ולא פחות מכך, לחבורה שהיתה אז מסביבו - מוהר, ריכטר ומושונוב - אוהבי ספורט מושבעים. הם הכירו את קורות חייו של כל שחקן, אנגלי, איטלקי או צ׳כי, הרבה לפני עידן הגוגל והרשתות החברתיות, הרבה לפני עידן הכבלים. הם פשוט חיו ספורט ועל הדרך גם עשו ועושים קריירות גדולות באומנות שלהם.

 

אבל עזבו את אנצ׳לוטי ודונאדוני, עליהם גם כתבו עשרות שירים באיטלקית ואנגלית; הקטע החזק ביותר ב׳ואלה שמות׳ הוא הבית שמוקדש לשפיגל שפיגלר שום וקיש וכמובן אמיגה והרשלקוביץ - כוכבי עבר מפוארים בכדורגל הישראלי שאיינשטיין מוהר וריכטר החליטו להכניס פנימה לשיר הבלתי נשכח, בעיקר כדי להזכיר שוב ושוב שהם רשמו את ההישג הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי והגיעו למונדיאל 70׳. אנצ׳לוטי ושום באותו שיר? מי היה מאמין, גם שום לא.

 

ועדיין יש שאלה שנשארה פתוחה חמש שנים אחרי מותו של אריק - למה כוכבי איחוד האמירויות, קוריאה הדרומית ואפילו ארצות הברית נותרו מחוץ לשיר? כנראה שלעולם כבר לא נדע.

 

הבלדה על יואל משה סלומון || הנשמה מפה לאוזן

איתי ורד, כתב מגזין, "שישי עם אילה חסון"

 

כשהייתי בכיתה א', המורה הכריזה בחשיבות, שעכשיו נלמד שיר על הקמת המושבה הראשונה בארץ ישראל, ותלתה על הלוח כרזה ועליה מילות הבלדה על יואל משה סלומון. אחרי שהקראנו בקולות דקיקים את השיר, היא גררה למרכז החדר את הטלוויזיה הגדולה של חדר המוסיקה, והכניסה למכשיר החדשני שבית הספר התגאה בו - הוידאו - קלטת שאז עוד קראו לה קסטה.

 

על המסך התחיל אריק איינשטיין להנשים את יואל משה סלומון. לא לשיר, להנשים - להעניק לו נשמה, חיים. הסיפור ריגש אותי - התגשמות החלום הציוני, האומץ של יואל משה ללכת וליישב את הביצות למרות האזהרות והסכנות, הרכיבה על סוסים וגם השמות המוזרים הילכו עלי פלאים - שטמפפר, זרח ברנט, ד"ר מזרקי ואומלבס. למילים של יורם טהר לב, העניק שלום חנוך לחן ובעיקר קצב מהפנט, ואיינשטיין לא סתם שר - הוא הגיש, סיפר, ריגש והפך את ההיסטוריה למציאות.

 

כשחזרתי הביתה וסיפרתי בהתרגשות על החוויה, סיפר לי אבא שלי שהוא שיחק עם אריק איינשטיין כדורסל בנוער של הפועל תל אביב - מה שהפך אותי למחרת לגיבור היום של הכיתה. לימים, כשגדלתי, גיליתי שלא פשוט להיות אוהד הפועל, ש"המושבה הראשונה" היא בסך הכל, נו - פתח תקווה, ורק הקסם של אריק מעולם לא התפוגג.

 

שיר אהבה סטנדרטי || שתי בעיטות בבטן

עומר ירדני, מבזקן, עורך ומגיש חדשות וכתב מגזין

 

לא רבים הרגעים שבהם אתה חוטף בעיטה חזקה בבטן שמשביתה אותך לדקות ארוכות, שגורמת לעצור לרגע את שגרת חייך לחלוטין, לחשוב, לשתוק, להתרגש. אריק איינשטיין, עליו השלום, גרם לכך פעמיים.

 

לפני לא מעט שנים ישבתי במכונית הלבנה של אבי בדרך למפגש משפחתי בקיבוץ בעמק האלה. בין השירים המוכרים והאהובים בלט אחד שטרם שמעתי. את קולו של הזמר זיהיתי, כמובן, מיד. הרי הקול הזה ליווה אותי ולמעשה את כולנו ברגעינו הראשונים, לעתים גם האחרונים, ובהרבה נקודות משמעותיות בחיים. היה זה שיר מאוד לא סטנדרטי שכותרתו דווקא טוענת את ההפך - "שיר אהבה סטנדרטי", שמו.

 

את המילים כתב אריק בעצמו ואת הלחן חברו הטוב יוני רכטר. חשוב להדגיש את מקומם של השניים מפני שכל אחד מהם תרם רבות למה שהשיר הזה הפך להיות בעבורי ובכלל. "אז התחלתי ללכת, לא חשבתי בכלל לאן" - כמה פשוט, כמה טריוויאלי, ככה לא. ובדרך הזאת מתפתל לו כל השיר, בדיוק כמו הדרך לעמק האלה. סטנדרטי לכאורה, אבל למעשה כלל וכלל לא. השיר הזה היה הבעיטה הראשונה של אריק, חובב הכדורגל, בבטן שלי. הפצצה המשמעותית ביותר בקרביי הייתה במהלך המוזיקלי "ללכת את כל הזמ-הא-האן". זהו מעין טיפוס עגלגל במעלה הסולם המוזיקלי שפשוט לא מצליח להשאיר אותך אדיש, מזרים לך את הדם, מצמרר, מחליש ומחזק בה בעת. מעט מדי שנים חלפו עד שהבעיטה השנייה הגיעה והפכה לבעיטת הפרידה הכואבת ביותר מאדם שלא הכרתי, בעיטה שכאבה נוכח עד היום.

 

אני ואתה || האז והעכשיו

סמדר פלד, כתבת מגזין, "שישי עם אילה חסון" והמהדורה המרכזית

 

זה לא השיר ״הכי״ כי יש המון ״הכי יפים״ של איינשטיין, אבל השיר האופטימי שכתב אריק איינשטיין והלחין מיקי גבריאלוב - ויצא לראשונה ב"בדשא אצל אביגדור״ בשנת 1971 - שייך לאז ולעכשיו. הוא ״אני ואתה״ ו״אני ואת״, והוא ״נשנה את העולם״, אבל גם נשנה פיסה קטנה ממנו, והוא אז - ובעיקר היום. אמרו את זה קודם, לפניי. זה לא משנה.

 

 

לשרוק בחושך || תכף ידליקו אור

ערן סורוקה, עורך אתר 10TV

 

השיר האהוב עליי של אריק אינשטיין, יגלה שיטוט בארכיון שלנו, הוא "שיר השיירה" הנטוע אצלי ברבע היווני במשפחה - אבל אחרי מותו, התגלה לי שיר יפהפה נוסף, דווקא בזכות ביצוע אחר. ברגע ש"החצר האחורית" עם יענקל'ה רוטבליט, שכתב את השיר, הוציאו את השיר באוגוסט 2014, התגלה מחדש אחד האוצרות הפחות מוכרים - מבחינתי - של יצירתו.

 

השיר הזה, מ-1971/2, לפני מלחמת יום הכיפורים, עם מלים תמימות ומקסימות שמבשרות אוטוטו על אור בקצה המנהרה, מחזיר אותנו לימים אופטימיים יותר. "לא שלא היו אז שנאה ואלימות, דיכוי והתנגדות", אמר רוטבליט עם הוצאתו המחודשת של השיר, באמצע מבצע "צוק איתן", "אבל היו גם חיים ובטח שהיתה תקווה".

 

ב-1971 לא הייתי ממש בתכנון, מודה, כך שאין לי כל כך למה להשוות, אבל כיום, כפי שאתם ודאי יודעים ושמעתם, זו תקופה בטחונית רגישה מאוד וכו', ולפעמים יש הרגשה שהיא אף פעם לא תיגמר. אז מה נותר לנו במצב כזה? לשרוק בחושך, לתת לגיטרות הרטרו ולהרמוניות הקוליות למלא את חלל האוויר בנועם ולעטוף אותנו בשמיכה של צלילים מגוננים, לגרש את המחשבות הלא טובות, ולהבטיח לעצמנו - תכף זה יעבור, תכף ידליקו אור.

 

פסק זמן || לרגע של חולשה

ערן רוסק, עורך דף הבית, אתר 10TV

 

קשה לכתוב דמעות, אבל עוד יותר קשה לבחור את השיר הכי אהוב של אריק איינשטיין. כי אין שיר שהוא אהוב במיוחד: כל אחד מהם נושא איתו זיכרון אחר, ומתאים לרגע מסוים. אם אתמול אולי היינו במצב רוח של "אולי צריך לתת לזה עוד זמן", היום בערב נאהב את "אני אוהב אותך היום" ומחר בבוקר את "בוקר טוב אמיר". כי זו רק תקופה, בחיים, ביממה. ולכן בחרתי את השיר "פסק זמן", עם לחן של שם טוב לוי למילים של אריק עצמו.

 

ממעיטים בערכו של אריק איינשטיין כתמלילן, אבל דווקא השירים האלה, שכתובים בשפה יומיומית וחושפים את המחשבות של השגרה, מתגלים כשירים שחקוקים חזק בדנ"א הישראלי, ובזיכרון הפרטי של כל אחד מאיתנו. השיר "פסק זמן" הוא אחד מהם. ברגעים קשים, או סתם כאלה בהם התשישות מכריעה אותנו, אריק מציע לנו לקחת פסק זמן. ולא לחשוב. ולא לדאוג. גם אם זה לא הזמן המתאים. בדרכו הישירה, הסחבקית, אריק ידע לעודד: אולי זה רק תקופה וזה חולף, אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף. כמו שהנוסטלגיה היא לא בדיוק געגוע ורק נעים להיזכר, אריק נמנע מהבולשיט של הניתוחים הפסיכולוגיים. זו לא דרכו. את התחושה הפתאומית שנפלה עליו הוא מתרץ. זה קורה וזו רק תקופה, זה יעבור. צא מזה.

 

הלחן של שם טוב לוי, הגיטרות של קלפטר והקול וההגשה של אריק, ומעל הכל - המילים, עושים את השיר הזה לדבר המתאים ביותר ברגע של חולשה, לקראת יום של התחזקות והתרוממות רוח.

 

עטור מצחך || לסקרן ולהסעיר, ללטף ולנחם

יוסי לוי, עורך מדור אונליין עשר

 

יש סיבה מדוע השיר "עטור מצחך" זוכה למיקום גבוה בכל רשימה שבוחנת את השיר הישראלי הטוב ביותר או האהוב ביותר. מעבר לשמות הענקיים המעורבים ביצירתו - החל מאברהם חלפי דרך יוני רכטר ועד ליהודית רביץ וקורין אלאל - מעבר למילים המסתוריות, מעבר למנגינה, נמצא אריק איינשטיין, שמצליח להוביל את הנבחרת הזו בבטחה ובשרמנטיות טיפוסית באמצעות ההגשה החכמה - ספק מונולוג ספק דיאלוג.

 

השיר הזה יצא במקור בשנת באלבום בשם 1977 "ארץ ישראל הישנה והטובה" - שם שמצליח לתאר בדיוק את הסנטימנטים שהוא מצליח לעורר בקרב המאזין. יש בו משהו לא ממש מפוענח, קסם נוסטלגי שמצליח לרגש, לסקרן ולהסעיר - אבל באותה העת, גם ללטף ולנחם. כל פעם שהשיר הזה מתנגן אני נזרק אחורה בזמן, ובעוד שבראש מתעוררות להן מחשבות על ימים שעברו, אנשים שאינם, אהבות שחלפו - מתעוררת לה גם תחושת געגוע למשהו שהיה ואיננו, ואולי גם מעולם לא היה קיים.

 

אדומה שלי || אהבה טהורה ועמוקה

זוהר צלח, כתב במדור תרבות ובידור עשר

 

אריק אחראי על כמה משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו בשפה העברית, אבל אף שיר לא משקף אהבה טהורה ועמוקה כמו "אדומה שלי", השיר שכתב אריק לרגל הזכייה בדאבל של קבוצתו הפועל תל-אביב. בשיר אריק מחמיא לכל היפות האחרות בארץ (פתח תקווה, חיפה וירושלים) אבל מסביר שהוא אוהב אחרת, את האהבה הראשונה והאדומה שלו, עליה אומר בשיר "משוש חיי".

 

אין הרבה דברים שאפשר שקשורים להפועל ת"א שאפשר לקנא בהם, אבל שיר האהבה המקסים הזה והעובדה שהיה להם אוהד כל כך מסור ואוהב כמו אריק אינשטיין, ללא ספק מעוררת קנאה.

 

התוכי יוסי || המלים שלא רציתי לשמוע

חנית נוה, עורכת ערוץ סלבס עשר

 

אף פעם לא אהבתי את השיר של אברהם חלפי "התוכי יוסי" - שיר שמדבר על מוות אבל מלא בערפל ובחידות, כי לא ברור בדיוק מי מת שם. השיר, שבדרך כלל מומע בימי זיכרון וחדור היטב בתרבות האבל הישראלית הכל כך קשה - הפחיד אותי בגלל שתי המילים המכוננות שלו , "יוסי מת". אבא שלי יוסי, איש צבא - היה יוצא מהבית עם מדים נקיים כל פעם שאנשי קצין העיר עם צו השמונה, בידיהם, היו מגיעים אלינו חוזר אחרי חודש במדים מאובקים. בתור ילדה קטנה, קיבלתי צמרמורת כל פעם שהשיר הזה היה מתנגן ברקע. לא רציתי לשמוע את המילים "יוסי מת". עם השנים, עברה החרדה ולמדתי לאהוב את השיר, שגרם לי להתגבר על הפחדים מאיבוד אבא.

 

לפני כמה חודשים איבדתי את אבי האהוב לעולמי עד. לקח לי חודש לחזור לשיר הזה בקולו המלטף והשבור של אריק איינשטיין, לעכל אותו, לבכות ולהזכר בערגה באבי המקסים, שיישאר תמיד בליבי.