מההצלחה המיידית ועד הטרגדיה: להקת "לד זפלין" חוגגת 50 שנה

לא אשכח את הפעם הראשונה שנחשפתי ל"לד זפלין". זה יישמע מוזר אבל זה היה הכי קרוב ללהאזין למוזיקה מהזבל ובעיקר מבוסס על סיפור אמיתי. הייתי בן 12 כערך, ובחיפוש אחר קרשים להבערת מדורה קטנה לשריפת חמץ בערב פסח, חברי ואני חיפשנו עצים דליקים.

 

במקום די נטוש וגדוש בחול שניצב מול מגרש הכדורגל השכונתי ניצב פח זבל, מסוג "צפרדע" (בעבר זה היה פופולארי) ובמקרה (אין לי הסבר הגיוני לכך) חיפשנו שם קרשים. כשראיתי שאין קרשים, נתקלתי בשקית עמוסה בדיסקים. איני יודע מה פשר הדיסקים אבל בכדי להוציאה חברי עשה לי סולם גנבים ונכנסתי לתוך הפח.

 

בשקית היו דיסקים של להקות שלימים הבנתי כמה משפיעות הן (בגיל 12 עיקר עולמי היה "בקסטריט בויז", "בריטני ספירס", "ספייס גרילז" ואייל גולן ושרית חדד): "הפוליס", "The Who", "הסמית'ס" ושלושת האלבומים הראשונים של לד זפלין.

 

נרגש מהמציאה ומפוייח מביעור החמץ, ניגשתי למערכת הסטריאו הביתית והדיסק הראשון שהכנסתי אליה היה "לד זפלין 2".

 

אני מודה, בהתחלה לא ידעתי כיצד לאכול את האלבום: הגיטרות החשמליות הבלוזיות נשמעו לי כפצצה ישירה לאוזניים, הצרחות של רוברט פלאנט נשמעו לי כמשהו ביזארי והמעברים המוזיקליים המורכבים די בלבלו אותי.

 

ועם זאת, אותם צלילים סקרנו אותי להאזין לעוד ועוד חומרים מאותו אלבום שעם ההאזנות החוזרות למדתי לא רק לאהוב ולהעריך אותו, אלא גם להעריץ את הלהקה שבדומה אך גם שונה מהביטלס הצליחה למזג בין השפעות הבלוז והרוק'נרול שצמחו בשנות ה-40 וה-50, לבין הרוק המתקדם שהחל צומח באמצע-סוף הסיקסטיז ושילבה השפעות מערביות עם מזרחיות בצורה כמעט מדויקת להפליא.

 

לא פחות מההצלחה המוזיקלית והמסחרית של הלהקה, היא סיפקה לאורך השנים לכלי התקשורת לא מעט שערוריות שעמדו באתוס של להקת רוק סטנדרטית. או שלא.

 

כך למשל פייג' נהג להופיע בשנת 1977 עם מדי קצין נאצי עליו (תירץ זאת כגימיק ולא מתוך אג'נדה), לבלות במועדוני להט"בים ולהזריק עם חבריו הטרנסג'דרים הירואין. בונהם נהג לשכב עם מעריצות קטינות ולצרף כריש קטן (לפי השמועות) למיטה וחברי הלהקה הואשמו לא פעם בהרס בתי מלון בהם שהו בגין השלכת טלוויזיה ושבירת שולחנות.

 

כל אלה תרמו להייפ והמיתוס שנוצר סביב הלהקה והסקרנות רק האדירה את הגימיק שסיגלה לעצמה, כזה של להקת "סקס, סמים ורוקנרול".

 

"לד זפלין" ענתה על כל ההגדרה המהותית של התרבות הפופולארית הזו דאז ולמעשה זה גם מה שהפך אותה לאייקון בראשית דרכה: לא רק המוזיקה שהניבה כמה מהקלאסיקות הגדולות בשמי הרוק העולמי, אלא גם הלבוש, האופנה ומתיחת וטשטוש הגבולות של הרוק תוך ניפוץ מוסכמות ונורמות ויצירת משהו חדש, מלוכלך אך נקי מהתמסחרות.

 

הלהקה העזה לשבור את המיתוס שז'אנר מסוים הוא דבר מוגבל, אלא הוכיחה שהוא יכול להיות מופשט מאד ועונה על שלל רבדים וסגנונות מוזיקליים רבגוניים כפי שבאו לידי ביטוי במלודיות הבלתי שגרתיות והא-סימטריות לפרקים של הלהקה, לצד הליריקה הציורית שהתפוצצה על הבמה עם הפרפורמנס הראוותני בו גדלו ארבעת חברי הלהקה.

 

 

 

מציפורי חצר לצפלין מעופרת

 

שורשיה הראשונים של הלהקה התהוו כבר בשנת 1965 בלונדון, כשהגיטריסט ג'ימי פייג' (שנתגלה כילד פלא וירטואוזי על גיטרה) הצטרף ללהקת "היארדבירדס" ("ציפורי החצר"), תחילה כבסיסט ובהמשך כגיטריסט שני לצד ג'ף בק. הלהיטים הבולטים של הלהקה בתקופתו היו Heart Full Of Soul ו-Train Kept A Rollin (שיר רוקבילי משנות ה-50 של ג'וני בארנט שביטא את משיכתו של פייג' לשורשי הרוקבילי ולימים ישמש השראה גם לשירה של זפלין - Rock And Roll  ).

 

 

ביולי 1968 הלהקה במתכונתה האחרונה התפרקה וזכויות השימוש בשמה הוענקי לפייג' ולבסיסט כריס ד'רה, שהחלו לחפש חברי הרכב נוספים לאיוש הלהקה.

 

ההעדפה הראשונה של פייג' לתפקיד הסולן הייתה המוזיקאי והזמר הבריטי טרי ריד, אך כשזה דחה את ההצעה, הוא המליץ על זמר צעיר בשם רוברט פלאנט, שעד אז היה חבר בלהקות קצב מקומיות (באחת מהן, Band Of Joy תופף ג'ון בונהם, שהפך לחברו הקרוב של פלאנט) כשהאחרונה בהן להקת Hobbstweedle.

 

פייג' הלך לראות את פלאנט בהופעה עם להקתו, התלהב וצירף אותו ללהקה, כשפלאנט מציע כ"עסקת חבילה" גם את חברו המתופף ג'ון בונהם.

 

ביולי 1968, דר'ה פרש מהלהקה לטובת קריירת צילום ופייג' גייס בסיסט שהכיר מברנז'ת להקות הקצב בשם ג'ון פול ג'ונס ובכך הושלמה הרביעייה: רוברט פלאנט (שירה), ג'ימי פייג' (גיטרה מובילה), ג'ום בונהם (תופים) וג'ון פול ג'ונס (בס).

 

באוגוסט 1968 החלו לעבוד על חומרים מקוריים באולפן חזרות בלונדון וכבר באותו חודש הופיעה תחת השם The New Yardbirds בסקנדינביה, כמחוייבות של להקת ה"יארדבירדס" במתכונתה הקודמת בטרם פירוקה.

 

בתום סיבוב ההופעות המדובר, החליטו חברי הלהקה לשנות שמה ל"לד זפלין" בהשראת קית' מון, מתופף להקת The Who שאמר לפייג' שהלהקה תתרסק כמו צפלין מעופרת (ספינת אוויר שהתרסקה בהינדנבורג בשנת 1937). מון אמר בעצם שהלהקה תתרסק  Like A Lead Balloon וכיוון שבלון וצפלין דומים והעבר של Lead  (שמשמעו גם: להוביל) הוא Led נולד השם. אגב, בעטיפתו של אלבומה הראשון של הלהקה נראית תמונתו של  צפלין מתרסק.

 

בנובמבר 1968 הצליח מנהל הלהקה, פיטר גרנט, להחתים את הלהקה על חוזה עתק של 200 אלף דולר עם חברת התקליטים "אטלנטיק רקורדס" במה שנחשב לשכר הגבוה ביותר שלהקת רוק קיבלה באותן שנים.

 

מ"מטושטש ומבולבל" ועד ל"מדרגות לגן העדן"

 

ב-12 בינואר 1969 יצא אלבומה הראשון של הלהקה Led Zeppelin שהוקלט תוך 36 שעות בלבד וזכה להצלחה מסחרית בעיקר בארה"ב. האלבום הציג ערבוביית צלילים בצורה מקורית שטרם נשמעה ומיזג בין העולם המוזיקלי החדש לישן תוך יכולות שירה ונגינה וירטואוזיות של חברי הלהקה.

 

הוא כלל להיטים כמו Babe I'm Gonna Leave You, Dazed And Confuzed ו-You Shook Me.

 

באותה שנה הקליטה הלהקה את אלבומה השני: "לד זפלין 2" שהמשיך עם קו הרית'ם אנד בלוז, אך נטה גם לכיוון יותר רוק פרוגרסיבי ומטאל וכלל את אחד השירים המוכרים ביותר של הלהקה Whole Lotta Love וכן את Living Loving Maid, מובי דיק, Heartbreaker ו-Bring It On Home.

 

בניגוד לאלבום הראשון שכלל כמה קאברי בלוז, האלבום השני כלל שירים מקוריים שיצרו חברי הלהקה יחד ובעיקר הצמד פייג' ופלאנט.

 

האלבום השני זכה להצלחה יותר גדולה מקודמו והעפיל למקום הראשון במצעדים הבריטיים והאמריקאיים. בתקופה זו הלהקה זכתה להצלחה רחבה יותר מהביטלס, שהייתה בשלבי פירוק.

 

באוקטובר 1970 חבקה הלהקה אלבום שלישי - "לד זפלין 3" שבניגוד לסגנון הרוקיסטי הבועט של שני קודמיו, הציג גם סאונד יותר פולקי ואקוסטי ופחות רועש וכלל להיטים כמו Immigrant Song, Since I've Been Loving You ו-Tangerin.

 

אגב, לצורך הקלטת האלבום התבודדו חברי הלהקה בבית כפרי מנותק מציוויליזציה.

 

בשנת 1971 מיזגה הלהקה בין הסאונד של שני האלבומים הראשונים לבין סאונד האלבום השלישי (ה"רגוע") ורקחה את האלבום המצליח ביותר שלה- "לד זפלין 4" שנחשב לאחד מאלבומי המטאל פורצי הדרך בכל הזמנים.

 

האלבום כלל להיטים כמו Black Dog, Rock And Roll  והשיר הנודע ביותר של הלהקה - Stairway To Heaven שעורר לאורך השנים לא מעט מחלוקות משפטיות בשל הסברה שחלק ממנו לקוח מהשיר Taurus של להקת "ספיריט" משלהי שנות ה-60.

 

הטרגדיה והשירים שנשארו אותו הדבר

 

לאורך שנות ה-70 הספיקה הלהקה להוציא עוד ארבעה אלבומים שלקחו את ההתנסות המוזיקלית של חבריה כמה דרגות למעלה וסיפקו להיטים כמו The Song Remains The Same (שהפך גם לשם סרט המתעד הופעת הלהקה ויצא בשנת 1976), The Rain Song, Kashmir, ועוד שירים שאמנם הפכו במרוצת השנים לקלאסיקות, אך בעיקר שימשו לקידום סיבוב ההופעות העולמי המוצלח של הלהקה שהפכה לאחת המשפיעות והבולטות בסבנטיז.

 

במחצית השנייה של העשור ידעה הלהקה לא מעט טרגדיות: באוגוסט 1975 עברו פלאנט ואשתו תאונת דרכים במהלך חופשה ברודוס שביוון ופלאנט בילה תקופה לא מועטה על כסא גלגלים (במהלך הקלטת אלבומה השביעי של הלהקה Presence ). בשל מצבו הפיזי הבעייתי של פלאנט, הלהקה הפסיקה לתקופת מה את סיבוב הופעותיה.

 

בשנת 1977 חזרה הלהקה להופיע אך במהלך סיבוב בארה"ב נודע לפלאנט כי בנו בן החמש, קאראק נפטר מזיהום בבטן. יום לפני כן, נעצרו בונהם ופיטר גראנט (מנהל הלהקה) בשל התנהגות אלימה והיגררות לקטטה.

 

בשנת 1979 חידשה הלהקה את סיבוב הופעותיה אך ב-27 ביוני, במהלך הופעה בנירנברג שבגרמניה, התמוטט בונהם על הבמה והובהל לבית החולים. בונהם חזר לסורו והלהקה חידשה את הופעותיה אך ב-24 בספטמבר הוא הלך לעולמו עקב חנק מקיא משתייה מוגזמת של אלכוהול.

 

עם פטירתו של בונהם והטרגדיה שפקדה את הלהקה באותן שנים, פנו לקריירת סולו אך התאחדו לעיתים קרובות במסגרות כאלו ואחרות לאורך השנים והוציאו, כלהקה, מספר אלבומי אוסף ובוטלגים למעריצים.

 

הפעם האחרונה שהתאחדה הלהקה הייתה בשנת 2007 במופע לזכרו של אהמט ארטגון, מנהל חברת "אטלנטיק רקורדס".

 

בעוד פלאנט מוסיף להופיע גם כיום במסגרת קריירת הסולו שלו וחבק בשנה שעברה אלבום חדש - Carry Fire (2017), פייג' מתמקד בשנים האחרונות בהתנדבות ומקדיש את מירב זמנו בקרן לסיוע לילדים נזקקים מברזיל ביחד עם אשתו הברזילאית ג'ימנה גומז.

 

 

"לד זפלין" הייתה הלהקה הנכונה, בזמן הנכון ובמקום הנכון בימים של תחילת הפוסט ביטלס ומילאה היטב את החלל והרעב למשהו חדש, מהפכני, מרענן ובעיקר בלתי מוגבל. הוסיפו לכך את סיפורם הטרגי של חבריה, השערוריות שנקשרו לשמה ויש לכם כל מה שלהקת רוק צריכה בכדי להיכנס להיסטוריה.