אינדינגב: למרות הבעיות, זה עדיין אחד הפסטיבלים המוצלחים בארץ

פסטיבל אינדינגב סיים את המהדורה ה-12 שלו שהייתה מוצלחת, מהנה ומאורגנת היטב, גם אם הליינאפ היה זוהר פחות ממהדורות קודמות של הפסטיבל - הן בגזרת האמנים הגדולים והמוכרים והן בהצגת אמנים חדשים רגע לפני הפריצה הגדולה. אינדינגב כבר הפך מזמן לשם דבר בעולם המוסיקה הישראלי ובצדק. בזמן שמבלים רבים שטחו את תלונותיהם על פסטיבל "מטאור" שהתקיים בחודש אוגוסט בלהבות הבשן, במצפה גבולות לא נשמעו טרוניות. הפסטיבל מתוקתק, כל אמן או להקה עולים בזמן ונותנים סט בן 45 דקות עד מקסימום שעה, ההפרדה בין הבמות טובה מספיק כדי לשמר את האקוסטיקה ועדיין לתחום את הפסטיבל בשטח סביר בגודלו למעבר בין הבמות השונות.

השנה הפסטיבל היה בסימן הסלוגן "אדם לאדם" והיה פוליטי מאי פעם. בימים בהם אמנים מהמיינסטרים מתחמקים ככל הניתן מאמירה פוליטית, היה מרענן לראות את הרוח הלוחמנית עמה הגיעו האמנים וגם צוות הפסטיבל, גם אם היא ייצגה רק את הצד השמאלי של המפה הפוליטי. הפסטיבל אירח פעיל פלסטיני הפועל למען אי אלימות, אמנים שונים בירכו לפני ההופעה את לוסי אהריש וצחי הלוי על חתונתם וגם שירי מחאה עם טקסטים פוליטיים לא נעדרו. וכמובן איך אפשר בלי "שיר לשלום" שהושמע מספר פעמים במהלך הפסטיבל ואף חתם אותו.

ערב הפתיחה היה בסימן מופע מחווה מרגש במלאות 5 שנים למותו של גבריאל בלחסן, מחשובי יוצרי האינדי בישראל, בו הופיע בין היתר חברו ללהקת אלג'יר אביב גדג', ערן צור, שי צברי ולונא אבו נסאר. ההיי-לייט של היום הראשון הגיע בשעה 1:30 בלילה עם מופע של טיפקס, שהספיקו בעשור האחרון להתפרק ולהתאחד מחדש, וטוב שהם חזרו. קובי אוז תמיד היה אשף במילים שמהלכות על קו התפר בין הגבוה לנמוך ובערבוב ז'אנרים שהפך את טיפקס לאחת הלהקות הפופולריות בישראל וללהקה נדירה שפונה לכל סוגי המגזרים. בהופעה הנוכחית הוא הוכיח שגם כפרפורמר לא נס ליחו ועם ביצוע אנרגטי יחד עם חברי הלהקה לרשימה הבלתי נגמרת של להיטיהם (ללא השירים השקטים כ"סתם", "התחנה הישנה" ו"עננה") הם הלהיבו את הקהל ונתנו שואו של להקה מנוסה ומגובשת, אך גם כזו שעדיין כוחה במותניה.

ביום השני לאינדינגב הגיע שם גדול נוסף - מיכה שטרית לרגל 20 שנה לאלבום "מסמרים ונוצות". על אף קולו המצוין והאיכות הניכרת של שיריו, המופע לא התגבש לכדי שלם הגדול מסכום חלקיו וגם השעה המוקדמת בה הופיע (16:00) לא סייעה לכך.

בשעת הערב עלתה אחד השמות העולים בסצנת ההיפ-הופ הישראלית, עדן דרסו. מצד אחד ניכר כי רפרטואר השירים שלה עדיין לא מגוון מספיק ולכן היא גם הסתייעה בראפר מיכאל סוויסה. מצד שני יש לה פלואו טוב, קול מרשים במיוחד בשירי ה-R&B שלה וגרוב שחסר בסצנה המקומית שלא משופעת בראפריות מצליחות, ועל אחת כמה וכמה בראפריות ממוצא אתיופי.

פלד שהופיע בבמה המרכזית באותו הערב כבר הלהיב את הקהל לחלוטין ונתן שואו סוחף, צעיר ורענן עם שירים מאלבום הטראפ האחרון והמצליח שלו "סבבה 5", שהקפיץ אותו לליגה של הגדולים לאחר שנים רבות בסצנת ההיפ-הופ הישראלית. זו הייתה אחת ההופעות המלהיבות בפסטיבל והקהל קיבל אותו באהבה גדולה. אחריו עלתה להקת הרוק-בלוז "פול טראנק", 3 שנים לאחר הופעתם הקודמת באינדינגב ולאחר שהמיינסטרים אימץ אותה לחיקו בשנה החולפת עם להיטים כמו "Like a Stone" ו-"Let's Go". ההרכב נתן שואו חם ומקפיץ בטעם של פעם תוך שילוב מוצלח בין מזרח למערב.

ביום האחרון של הפסטיבל ראויים לציון "לוס כפרוס" עם הגרוב הסוחף המערב שירים ממגוון שפות וסגנונות למיש-מש מוצלח ובמיוחד ג'ימבו ג'יי (עומר הברון), שהופיע שנה שלישית ברצף בפסטיבל. אם בשנה שעברה הוא היה האורח המפתיע של "ערוץ הכיבוד", הפעם הם עלו להופיע בהפתעה בהופעה שלו ואפילו שרו עמו את "עכשיו טוב" של גלעד שגב.

ג'יי משלב בהצלחה גדולה ליריקות משעשעות ומדויקות מעולם הספוקן-וורד על קצב ראפ רצחני שמוכיח כי יש לו את אחד הפלואים הטובים בארץ והרבה מה להציע מעבר ללהיט "עשיתי".

עם זאת ישנה הערה שתקפה אליו וגם לאמנים רבים מדי בפסטיבל: שירים שהפזמון בהם הוא פשוט מילה או משפט חוזרים תוך הגברת קצב הנגינה יכולים להיות חביבים מדי פעם, אך כשמדובר בתמה חוזרת אצל יותר מדי אמנים זה מרגיש קצת כמו עצלות מוסיקלית.

ושתי הערות לפסטיבל - עם כל הכבוד להפקה המקצועית עם המחשבה על הפרטים הקטנים (עמדות הטענה, פעילויות ילדים, במות הרצאות, מיצגי אמנות ועוד) חשוב גם להקפיד כי תנאי ההיגיינה של השירותים והמקלחות יהיו ברמה גבוהה כמו זו של יתר הפסטיבל. בנוסף אם מרצה שהייתה אמורה להעביר הרצאה על גבריאל בלחסן לא יכלה להגיע מן הראוי להודיע על כך לקהל שחיכה זמן רב והחליט בינו לבין עצמו (בשוגג) כי האישה המבוגרת שנרדמה על הספה בבמת ההרצאות היא המרצה, אך היה מנומס מכדי להעיר אותה.

בסופו של דבר אינדינגב הוכיח פעם נוספת למה הוא מפסטיבלי המוסיקה הטובים והאהודים בישראל, עם קהל איכותי שאוהב ומעריך מוסיקה מאתגרת ועם מתן במה אמיתית ליוצרים ממגוון קולות וז'אנרים במוסיקה הישראלית (אם כי עם חוסר מורגש במוסיקת אינדי מזרחית). הפסטיבל מצליח להיות אי של שפיות בלב הדרום המתוח ומעניק הרגשה שאולי יום אחד יהיה פה יותר טוב.