האם המוזיקה המזרחית צריכה להיות כלי פוליטי, או לאחד את העם?

רבים מאלה שמזמזמים בכיף את "תל אביב יא חביבי תל אביב" של הזמר עומר אדם, לא באמת מודעים למסרים שעוברים דרך השיר הזה ולעובדה שהוא התחיל כהמנון מצעד הגאווה.

"כתבתי את השיר הזה, וגייסתי למשימה את עומר אדם", מספר דורון מדלי, יוצר השיר, "שהוא, כביכול לפי הכותרות, הערס, מלך הסטרייטים, בן למשפחה צבאית של אלופים ומפקדים. מה הקשר בינו לבין הקהילה הלהט"בית?".

>> לכתבות נוספות בנושא

כפיים, פרק 1: מי עדיין מרגיש מקופח?

כפיים, פרק 2: למה כולם שונאים את גלגלצ?

כפיים, פרק 4: שמח ברחבה, שמח יותר בחשבון הבנק

ואיך נשמע "תל אביב יא חביבי" בסינית?

בדיוק כמו שתנועת הכפיים מביאה פיזית למפגש בין כף היד השמאלית לימנית - כך המוזיקה הזו גם מפגישה בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, בלי לדבר יותר מדי על מהות - אלא פשוט כדי לשמוח. וכך ליין מסיבות הגייז המזרחים, אריסה, שייצג קבוצת שוליים בחברה, הצליח להגיע למיליוני צפיות ביוטיוב ואל ליבו של ההמון.

מאז פרצה לפני ארבע שנים בתוכנית "אייל גולן קורא לך", נסרין קדרי לא מפסיקה לעבוד. החיבוק שהיא מקבלת מהקהל של המוזיקה המזרחית עומד בניגוד מוחלט לחששות שזמרת ערביה מוסלמית לא תוכל להגיע להצלחה משמעותית בקרב הקהל הרחב.

הביטוי "חופש המימון", שטבעה השנה שרת התרבות מירי רגב, הוא המקום שבו תרבות הופכת מגשר לחוצץ. אומנים רבים נאלצים כעת לחשוב טוב טוב מה בדיוק הם מביעים דרך האומנות שלהם, כדי שיוכלו להמשיך לקבל מימון, וחלוקת התקציבים של משרד התרבות נבחנת כעת לא רק דרך איכות, אלא מבעד משקפיים של מזרח מול מערב.

זהבה בן לא הייתה צריכה לדבר או לשיר על קיפוח - בעבור חן אלמליח שגדלה ביקנעם עלית והפכה עם השנים לדיג׳יי ואקטיביסטית מזרחית, הנוכחות של זהבה על הבמה היא עצמה ההפגנה האמיתית.

אז גם החפלה הזו שברמת החייל שבתל אביב היא הוכחה לקירוב שיוצרת המוזיקה, אבל רק בתנאי שממשיכים למחוא כפיים - ומדברים פחות.