הרוק הישראלי: יחסינו לאן?

כמעט עשרים שנה חלפו מאז ההתאבדות של סולן נירוונה קורט קוביין, אולי כוכב הרוק המיתולוגי האחרון. כמעט עשרים שנה, ולמרות טלטלה מסוימת, הרכבי הרוק בעולם עדיין חיים ובועטים. בין אם אלה גרין דיי, הרד הוט צ'ילי פפרז, או הפו פייטרז הוותיקים, קווינס אוף דה סטון אייג', הווייטסטרייפס והסטרוקס מארה"ב, או אפילו פראנץ פרדיננד והארקטיק מונקיז הבריטים. להקות הרוק בעולם ממשיכות למלא אצטדיונים ולהוביל פסטיבלים.

אצלנו המצב קצת אחר. נדמה כי ב-15-20 שנים האחרונות הרוק הישראלי נמצא בתרדמת. זה לא נמצא על פני השטח, שם להקות וותיקות כמו משינה, מוניקה סקס, החברים של נטאשה והקספרים מתפרקות ומתאחדות, ורוקרים ותיקים אחרים כמו סחרוף, שלום חנוך, פורטיס, רוקפור, היהודים ואפילו דני ליטני ממשיכים לחרוך את הבמות. גם בגזרת הצעירים יותר, המרסדס בנד לא מראים סימני עצירה, נינט טייב נותנת בראש, ואין אפשרות להשיג כרטיס להופעה של אסף אבידן בארץ, אם לא הזמנתם שלושה חודשים מראש.

ובכל זאת, קשה להשוות את ימינו לשנות ה-90 העליזות. הרכבים ואמנים כמו חיים צינוביץ', איפה הילד, נקמת הטרקטור, זקני צפת ועוד רבים נעלמו מעל מפת המוזיקה הפופולרית. מרבית המוזיקה היום מתמקדת ביוצרים בודדים (אולי בהשפעת תוכניות הכישרונות הטלוויזיוניות שמקדשות את הזוכה הבודד), במקרים רבים סינגר-סונגרייטר בסגנון מסוים שמתאים לתחנות הרדיו המרכזיות בארץ.

אני לא טוען כאן שאין רוקיסטים צעירים שיוצרים מוזיקה בארץ. סצנת המטאל הישראלית, למשל, ממשיכה לעשות מעגלי פוגו במרכז הרחבה. אך נסו להיזכר מתי שמעתם לאחרונה המנון רוק פופולרי בעברית מהשנים האחרונות, כזה שנוגע בנקודות הרגישות של האוזן כששומעים אותו, ואחר כך מלווה אותנו בהמשך היום.
זה דווקא מפליא. כי אם נסתכל על אמנים בין לאומיים שמגיעים לארץ, נדמה שהישראלים עדיין אוהבים רוק.

נדמה שהקהל בארץ מאוד אוהב לראות אמני רוק מחו"ל, ולא משנה לו אם הם רלוונטיים למוזיקה העכשווית או לא. הדבר נכון גם לגבי הופעות בחו"ל, שהפכו להיות הטרנד החדש של משרדי הנסיעות. תמורת איקס כסף, תתפסו את ברוס ספרינגסטין, הסטונז, פרל ג'אם, U2 או כל להקה אחרת, תקבלו טיסות ומלון וביקור בעיר אירופאית כזו או אחרת, ותחזרו ארצה מלאים בסיפורים על תרבות ההופעות בחו"ל.

בשנים האחרונות ביקרו בישראל בהצלחה רבה הרכבים משובחים כמו דפש מוד, רד הוט צ'ילי פפרז, סקאנק אננסי, ג'יינס אדיקשן, ועוד רבים, שמניפים בגאווה את דגל הדיסטורשן. גם הקיץ הזה צופן בחובו הופעות מעוררות ציפייה. ביוני ייערך באצטדיון בלומפילד פסטיבל רוק של יומיים, אחד הראשונים בארץ שמבטיח הופעות של סאונדגארדן והפיקסיז. ביולי יגיע לראשונה ארצה ניל יאנג להופעה בפארק הירקון, בעוד השמועות מדברות אפילו על הרולינג סטונס. במקביל, במהלך החורף יופיעו בארץ (בפעם המי יודע כמה) אחרוני נציגי להקת דיפ פרפל, וזה עוד בלי להזכיר את אמן הפופ הוותיק, ג'סטין טימברלייק.

אז נכון, טרנד ההופעות הבינלאומיות לאו דווקא משפיע על מוזיקה בעברית. יותר מזה: בשנים האחרונות, במגמה שרק הולכת וגוברת, יותר ויותר אמנים ישראלים מתחילים ליצור מוזיקה באנגלית. אמנם גם בעבר, מיטב האמנים שלנו ניסו לכבוד את העולם ביצירה שלהם, חלקם בהצלחה (כמו אביב גפן ובלאקפילד) וחלקם פחות (למשל אלבומו באנגלית של שלום חנוך משנת 1970), אך עם התקדמות הטכנולוגיה, האינטרנט והמידע, נדמה שבאופן כללי פחות ופחות אנשים "מתביישים" ליצור בארץ מוזיקה בלועזית, כי "באנגלית זה פשוט נשמע יותר טוב" ו"קשה להתקיים פה ממוזיקה", או "אין מה לעשות, אין מספיק קהל בארץ".

הרוק בעברית לא נעלם, הוא פשוט ירד לשוליים. סיבוב מהיר בין חדרי חזרות בדרום תל אביב יגלה מגוון של הרכבים שעובדים על מוזיקה חיה ורועשת בעברית. הרוק העברי חזר לשוליים מהם הגיע, ואולי הוא נמצא במקום בו יותר טוב לו, כי הוא יכול להיות יותר ניסיוני ולא חייב לשמור על סטנדרטים מסחריים.

לא מדובר כאן רק על המושג "אינדי", למרות שזו הפכה להיות מילת קוד לכל מוזיקה ניסיונית שלא מקבלת הרבה תשומת לב מהמיינסטרים, אלא על להקות רוק שעושות מוזיקה קומוניקטיבית אבל רועשת ובעברית. למרות כל המכות שהוא קיבל הרוק בארץ עדיין כאן, אורב מעבר לפינה ומחכה להזדמנות שתבוא כדי להשתלט חזרה על מרכז העניינים.

• אלישע בנאי וארבעים השודדים בבארבי
• ועדת חריגים עם רוק חללי בעברית באוזן בר
• להקת כוח אדם בבר קיימא
• קוקי לבנה בבארבי
• גילי האופוזיציה יופיעו בתכלס בר