טקסט פוליטי: "החצר האחורית" באלבום המפתיע של השנה

בשונה מאלבומי מחאה בארץ ובעולם האלבום של "החצר האחורית" אינו מאופיין בצעקנות או בצדקנות. המוזיקה אינה מהירה או כבדה באופן ייחודי, והמילה מחאה היא לא הקונוטציה הראשונה שעליה חושבים כשמסתכלים על עטיפת האלבום. לכן, אולי מחאה היא לא המילה המדויקת כאן, אלא עצבות

החצר האחורית
החצר האחורית | צילום: אסף סודרי

מאז המחאה הגדולה של קיץ 2011, יש תחושה של אי שקט בכל הקשור ליצירה אמנותית בארץ. אין מדובר כאן רק על התנאים של היוצרים עצמם בישראל, כי אם תחושה כללית בחברה של חוסר שביעות רצון. אם בעשור האחרון היו אלו בעיקר חברי "הדג נחש" שהרימו את דגל המחאה, בהצביעם על חוליי החברה, בשנה-שנתיים האחרונות נחשפנו להרבה יותר יצירה מחאתית.

 

בנוסף לאלבום "זמן להתעורר" של הדג, להקת הג'ירפות שחררה את האלבום "צריך לסגור הכל" שמלא בתכנים נוקבים. הבילויים הוציאו אלבום נוסף בשם "הורה הסלמה", ולאחרונה אפילו נחשפנו לשיר מהז'אנר הים תיכוני כמחאה נגד שר האוצר, יאיר לפיד, אותו מבצע הזמר מאור מזרחי.

 

אולי לנוכח כל אלו, אין זה מפתיע שיענקל'ה רוטבליט, אחד הכותבים המוכשרים בארצנו כבר עשרות שנים ומי שאחראי לשירים פוליטיים כמו "שיר לשלום" ו-"דרכנו", סיפק לנו לאחרונה טקסטים חדים וחריפים. מה שכן מפתיע, הוא שהחבורה שהרימה את הכפפה, לקחה את השירים ועשתה מהם אלבום, מורכבת מסופר גרופ של להקות כמו הבלקן ביט בוקס ודבק.

 

"החצר האחורית" הוא שם ההרכב המדובר. מלבד רוטבליט, חברים בו גם תומר יוסף ואיתמר ציגלר מהבלקן ביט בוקס, וגדי רונן יוצא הרכב הקאלט דבק. האלבום שלהם, שהוקלט כולו באופן עצמאי ומומן על ידי הקהל הרחב, באמצעות האתר הדסטארט, יצא לפני כמה חודשים ומאז מעורר גלים.

 

בשונה מאלבומי מחאה בארץ ובעולם - בין אם אלו חברי להקת Rage Against The Machine, או האלבום "לא עוצר באדום" של שלום חנוך - האלבום של "החצר האחורית" אינו מאופיין בצעקנות או בצדקנות. המוזיקה אינה מהירה או כבדה באופן ייחודי, והמילה מחאה היא לא הקונוטציה הראשונה שעליה חושבים כשמסתכלים על עטיפת האלבום.

לכן, אולי מחאה היא לא המילה המדויקת כאן, אלא אולי עצבות. מבט על שמות השירים ועל הטקסטים מראה תמונה עגומה של המציאות הישראלית הנוכחית, אפילו אולי כשיקוף של אותה מחאה המונית בקיץ 2011 שהחלה בלהצביע על מה שלא נכון במדינה. שמות כמו "קורח הטייקון", "האיש בחליפת הזכוכית" ו-"פצצה מתקתקת" מעידים על חשיבה פוליטית, שלאו דווקא מתייחסת לנושאי ימין/שמאל כשהיא בוחנת את החברה שלנו.

 

הטקסטים אמנם חדים ומושחזים אבל הלחנים והעיבוד המוזיקלי מרגישים כדיסוננס שמח למציאות העגומה שהמילים מציגות. יתכן וזה נעשה באופן מכוון כדי להצליח לצלוח את מבחן הפלייליסט הקפדני של תחנות רדיו כמו גלגלצ? יתכן. הסינגל הראשון מהאלבום "אחד משלנו" הוא דווקא שיר עם מקצב קופצני, שבקלות ניתן לטעות שהוא שיר של הדג נחש. הסינגל השני, "מענה קולי", הוא שיר שקט ונוגה על 'הישראלי' הממוצע. אבל אולי השיר שמסביר את הפרויקט בצורה הטובה ביותר הוא הסינגל השלישי שיצא, "הסיפור הגדול", שמנסה להסביר את המצב המסובך שלנו במדינה תוך שימוש בסימוכין היסטוריים וקישור לנושאים רלוונטיים כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני. השיר, שמסתיים במילים "הלך לאיבוד הסיפור הגדול, הסיפור הגדול שיודע הכל. מימין ומשמאל והפוך וישר, שיבין את אתמול ויגיד מה מחר", הוא דווקא השיר שפותח את האלבום החשוב הזה, אך התחושה שמלווה אותו היא שזהו מצבנו היום - אבודים בנראטיב הגדול.

 

עבודת ההלחנה באלבום התחלקה באופן די שווה בין היוצרים, כך שהיא יוצרת עושר סגנוני שעוטף את הטקסטים הקשים. יוסף, ציגלר ורונן מתחלקים ביניהם גם בתפקיד הסולן, כל אחד מהם עושה את עבודתו נאמנה. בסיבוב ההופעות שמקיים ההרכב בימים אלו ברחבי הארץ מצטרף אליהם גם רוטבליט עצמו, שמספק קטעי דיבור בין השירים.

עם שלל השמעות ברדיו, סיקור תקשורתי אוהד וראש יצירתי, "החצר האחורית" מסתמן כאחד הפרויקטים המשמעותיים ביותר שיצאו בשנה האחרונה. רגע לפני שכל אחד מחברי ההרכב מתפזר חזרה לפעילויותיו השונות (יוסף וציגלר כבר מתוכננים להופיע עם הבלקן ביט בוקס בסיבוב אקוסטי חורפי בחודשים הקרובים), שווה לנסות לתפוס אותם בהופעה.

החצר האחורית יופיעו ב-30 בינואר במועדון "האזור" בתל אביב, ולאחר מכן בתרבותא ביוקנעם, בצוללת בירושלים ובברלה בלהבות חביבה.