ההופעה של ה"כימיקל בראדרס" לא הותירה אף אחד אדיש

הצמד מוכיח שהוא טוב לא רק במה ששומעים אלא גם במה שרואים

זמן צפייה: 00:11
אחרי שמונה אלבומי אולפן ויותר מ-20 שנות פעילות, האחים פורצי הדרך, Chemical Brothers, סופסוף הגיעו שוב לישראל (הם כבר היו כאן ב-98'). אסייג ואומר שכששמעתי שהם באים היה לי ברור שאני הולכת לראות אותם, אבל לא בגלל שלאורך השנים רכשתי את כל האלבומים שלהם והאזנתי לכל סימפול מוקפד או לכל מעבר מז'אנר כזה לאחר. פניתי לחקור אותם רק בשנים האחרונות וגם המעט שהכרתי הספיק לי בשביל להסתקרן ולהאמין שהחבר'ה האלה יודעים מה הם עושים (כאילו דה), וששווה לראות את זה קורה בלייב. וצדקתי. אז מה היה שם?  2 many dj's בישלו אותנו היטב והוציאו מאיתנו אדים (וממני גם דמעה כשחתמו את הסשן שלהם בטריביוט לליאונרד כהן), כך שהיינו חמים ומזומנים לקבל את פני האחים. הקהל עמד בציפייה כשהבמה לאט לאט התחמשה לקראת המיצג האור-קולי שעומד להתרחש. יש לציין שההופעה התחילה בזמן (פחות או יותר), עם השיר Tomorrow never knows כשהאחים עדיין לא על הבמה. המילים "surrender to the void" הדהדו ברחבי הפארק והעיניים אכן חיכו שאת העמדות הריקות סופסוף יאיישו המאסטרים של ה-Big beat.
אז אחרי הפתיח הדרמטי האחים עולים ומזניקים אותנו גבוה גבוה עם Hey boys Hey Girls, בדיוק כמו שאנחנו רוצים שיזניקו אותנו - בטבעיות, בלי להתאמץ יותר מדי, בקצב הנכון, בלי ששמנו לב שאנחנו קופצים ומשתוללים. הגוף פשוט התחיל ואנחנו הצטרפנו. אני מציינת את זה כי התחושה הזו, שאיתה נפתחה ההופעה, לא הייתה עקבית לכל אורכה. עוד ברשת סלבס: חשיפה: פוסט מסחרי של גל גדות באינסטגרם שווה 100 אלף דולר מעריצים את המפץ הגדול? קבלו את סדרת הבת היו מעברים מדהימים, כמו המעבר לשיר הבא Sometimes i feel so deserted (החביב עלי מאוד באופן אישי), שאולי גם תודות לליין הווקאלי שלו המאוד קליט, מאוד קל לעבור אליו. היו "מחרוזות" של מיקסים בין שירים שכיסו אחד על השני בשכבות שמהדהדות ומתחלפות והיו ברייקים שעשו את העבודה.  אך היו גם פעמים שהאחים קצת שכחו מאיתנו והלכו לשחק עם הצעצועים שלהם, מרימים עוד ועוד את התדרים, כאילו הולך להיות פיי אוף הולם ואז עוברים לשיר חדש כמו שמחליפים רצועה בדיסק.
Chemical Brothers
כימיקל בראדרס בפעולה (צילום: אורית פניני)
אלה הם הרגעים בו הקהל השבוי, שרק חיכה שירימו אותו ונתן לגוף להוביל כאמור, בלי להתכוון פתאום עמד וחיכה. ואז כמובן נשאלת השאלה, מהי מטרת ההופעה? האם המטרה היא להרקיד אותנו עד שניפול מהרגליים נטולי נשימה או שהמטרה היא לגרום לנו להקשיב ולהתעמק? ההופעה רקדה על שתי החתונות האלה לכל אורכה (לטוב ולרע, ולטעמי קצת בעוכריה), במיוחד כשמתייחסים לויז'ואלז שליוו את המוזיקה, שלא לומר כיכבו. בתור מי שהמוזיקה של האחים מילאה נתח משמעותי דווקא בפלייליסט הריצה שלה (ומדי פעם כשבא להתפרק בבית), אני מוכרחה להודות שבאף אחת מהפעמים בהן האזנתי לאי אילו מהאלבומים של הצמד לא הייתי קרובה ללדמיין את מה שהתחולל מולי על מסכי הוידאו המשוכללים. קשה אפילו להיזכר בזה עכשיו מבלי לחוש צורך לשכב על ספת הפסיכולוג. היו שם רקדני ברייקדאנס, מצוירים ומצולמים, פרפרים בצבעים זרחניים, כדור מראות עתידני, רובוטי ענק, ליצני אימה ומגוון אילוסטרציות ואנימציות חלק צבעוניות להפליא וחלקן אפרוריות, שחור-לבן, קודרות או עצובות. הנטייה שלי לעצום עיניים בעודי מתמסרת למוזיקה ורוקדת קיבלה פה תפנית מרעננת - לרקוד עם עיניים פעורות לרווחה ולפעמים אפילו לשכוח לרקוד. רגעים קסומים במיוחד בהם השילוב שבין המראות לקולות היה מושלם תפסו אותי בשירים Star guitar כשעבר מחלקו הקצבי לסיום רגוע ותאורה צהובה מילאה את כל חלל הבמה ואפפה את הקהל, כמו מעין זריחה זוהרת במיוחד ו- Setting Sun שבו ציורים בסגנון ויטראז' כנסייתי מתחלפים בתיאום מושלם עם המוזיקה בצבעים חיים. Saturate, שיחד עם המעבר המושלם אליו, היה רגע קסום במיוחד כשמשומקום הגיחו בלוני ענק צבעוניים שנזרקו אל הקהל והתעופפו מולי על רקע ויז'ואל של השפרצות צבעים על המסך בהרמוניה שממש גרמה לי להתרוממות נפש. Elektrobank הפתיע בקטע וידאו הומוריסטי ביותר שהוציא ממני ומכל הסובבים אותי צחקוקים ומרח לי חיוך על הפנים נוכח הפרשנות הנהדרת שנתן הוידאו לשיר. EML Ritual הכניס אותי לסרט קודר והזוי מעורר פאראנויה. Swoon (מתוך האלבום הפחות מוערך של האחים) שלמרות שהליריקס שלו שוברים את ליבי (Remember to fall in love, there's nothing else, there's nothing else), קצת הפיל את האנרגיה, אבל קיבל גיבוי על ידי הויז'ואל המהפנט ובו צלליות שקופות של אישה שרודפת אחרי גבר ואינם מצליחים להתחבר.
מתייחסים אל הקהל כל ההופעה
מתייחסים אל הקהל כל ההופעה (צילום: אורית פניני)
  גזרת הסאונד גם לקתה באי עקביות מסוימת, מבחינת הווליום וגם מבחינת הבאלאנס, לפחות לעניות דעתי (שהיא כנראה באמת ענייה אל מול בחירותיהם של הכימיקל). הריפים הפסיכדליים והניסורים האלקטרוניים למיניהם לעיתים השתלטו על חשבון הבאסים והביטים, מה שככל הנראה פגע באותו כח שמניע את הגוף לזוז בין אם רוצים ובין אם לא וגרם ליציאה מריכוז. אבל אולי זה עניין של טעם אישי והמעריצים האדוקים יחלקו עלי ואף יתרעמו. קצרה היריעה מלהכיל את החוויה האישית שלי מכל שיר ושיר, שאגב התפזרו יפה על פני כל האלבומים של האחים, ישן וחדש לסירוגין, כולל הסינגל הטרי טרי C.H.E.M.I.C.A.L שהוציא מהקהל שאגות של פרגון, במיוחד כששובץ בתוך הגרנד פינאלה עם Galvanize. ההופעה של ה-Chemical Brothers לא הותירה אף אחד אדיש ופרטה על כל החושים (טוב, חוץ מטעם וריח, תלוי ליד מי עמדתם). הכימיה בין הצמד לקהל הייתה נהדרת, הם הקפידו להתייחס אל הקהל לכל אורך המופע, יצאו מהדקים והפעילו אותו לתגובה. ההפקה המושקעת והתמהיל הנכון של השירים הוכיחו מחדש את גדולתם בתחומם. היה מרתק לקבל את הפרשנות החזותית של היוצרים לחומרים שמתנגנים אצלנו בפלייליסט האישי כבר שנים, כל אחד עם ההקשרים הסנטימנטליים והאסוציאטיביים שלו (שעכשיו מבחינתי קיבלו צורה חד משמעית שתופיע מול עיניי כל פעם שאאזין להם). אמנם היה לי נחמד יותר לו הייתי שוקעת כל כולי בתוך החזיונות שנפרשו מולי ולא מפסיקה לרקוד לרגע (מצד שני אולי אני כבר לא בגיל המתאים), אבל זה לא שהתאכזבתי, אלא שקיבלתי משהו שונה ומיוחד.