קריאת כיוון • ספרי הילדות שגדלנו עליהם

אנחנו יכולים לזפזפ עד אובדן חושים בערוצי הטלוויזיה, להתפעל מהאייפדים, לנענע לצלילי האייפודים ולנפנף במכשירי הקינדל המשוכללים שלנו עד מחר: נכון לקיץ 2012, הטכנולוגיה עדיין לא המציאה תחליף הולם לאותם רגעי הקסם מהילדות, אלה שבהם דפדפנו בין כריכות עבות (מי יותר ומי פחות) של ספרים בלתי נשכחים. בסדר, החיים מעסיקים אותנו, ובין העבודה ללימודים, לילדים ולשאר הגירויים - זמן הקריאה הצטמצם באופן משמעותי, אבל הזיכרון מאותו ספר שקראנו אי אז, למילים שגמענו בהתלהבות, נשאר חקוק בזיכרון איפשהו מאחור.

 

לכבוד שבוע הספר שנפתח אתמול ברחבי הארץ, החלטנו לפשפש בין התאים האפורים ולהיזכר בכמה קלאסיקות כתובות שהשאירו עלינו חותם. כן, אלה ספרי הילדות שבחרנו, חברי מערכת נענע10, להזכיר לכולם. לקרוא ולהעביר הלאה.

"והילד הזה הוא אני" / יהודה אטלס

אין כמעט ילד או ילדה שגדלו בסוף שנות ה-70' ואינם מכירים את הספר של יהודה אטלס, שחוגג בימים אלו 35 שנים. מי לא זוכר את התמונה על הכריכה, עם הילד החמוד העומד בחלון, בבית הישראלי המשותף של פעם ומציץ על השכנים?

כבר כשיצא ב-1977, היה ברור שהוא יהפוך למיתוס, אגדה. כמעט כמו זו של "מיץ פטל", אבל לילדים בוגרים יותר, כאלו שמבינים הומור מתוחכם, אך עדיין עממי. זה גם בעצם הסוד של "הילד הזה הוא אני", הכתוב בשפה פשוטה, אך מתובלת בהרבה אירוניה. אפילו שיר הנושא של הספר הפך ללהיט גדול בזמנו, בסדר גודל של "אין חגיגה בלי עוגה".

 

יהודה אטלס הצליח להעביר תחושות של ילדים דרך עיניים בוגרות וזו אחת הסיבות, שהספר עומד במבחן הזמן. גם היום, הורים רוכשים את הספר וקוראים אותו לילדיהם. למרבה ההפתעה, אותם ילדים שנהנים מסדרות תזזתיות מוצאים בספר איזשהו רוגע ונהנים לשמוע על חוויותיו של הילד, שבועט בסתם קופסה חלודה ברחוב, מנגב בשרוול כאשר מנשקים אותו על הפנים ומעיר את אמא שלו בשקט בשקט. דור הולך ודור בא, אך עדיין, הילדים של היום עוברים את אותן חוויות ילדות של פעם. (חנית נווה)

"האריה, המכשפה וארון הבגדים" / ק"ס לואיס

היא היתה שם קודם. הרבה לפני ווסטרוז השסועה של "משחקי הכס", לפני הקפיטול ו-12 המחוזות של "משחקי הרעב", ולפני שילד מצולק אחד גילה שהוא קוסם, ושחרר אלפי ילדים מרגשי נחיתות הקשורים להרכבת משקפיים.

 

נרניה. ארצו הנפלאה של אסלן, בה החיות מדברות והעצים חיים וטעמם של הפירות מתוק ועשיר מעבר לכל מה שנוכל לדמיין. שם רק הקטנים ראויים להיות מלכים נועזים, והמבוגרים אינם אלא ילדים מקולקלים, רודפי בצע ומדון. נרניה, קפואה בחורף מכושף, היתה מקום מפלט חם ברגעים קשים, שער נפתח לעולם הפנטזיה, שמאז לא נסגר. (מעיין כהן)

 

סדרת "ג'ינג'י" / גלילה רון פדר עמית

 

17 באפריל 1993, אם הדיוק חשוב לכם. התחלתי לקרוא את "לאן נעלמו ארגזי התפוחים" - הספר השלישי מתוך הסדרה "ג'ינג'י". הסיפור הזה היווה אמצעי לטיפול נפשי עבורי, זה מוזר, כי הייתי ילד בגיל 9 או 10 וזה בכלל סיפור ילדים. אני יודע את זה, אבל אצלי הנפש התפתחה במהירות ורק הגוף הצנום צמח לאט. סדרת "ג'ינג'י" הייתה טיפול פסיכאליזה. שכבתי על הספה וטלטלתי את נפשי דרך עולמו המשתקף של הגיבור אודי שחר, הכינוי הוא ג'ינג'י.

 

הבעיה הגדולה שלי כילד היא שהייתי מתחזה, חסר "אני" משל עצמי. אף פעם לא יודע מה להחליט, עיוור בין טוב ורע. אז הפכתי להיות ג'ינג'י המזוין הזה. גלילה רון פדר כתבה גם אותי. הייתי המפקד כי ג'ינג'י היה מפקד, ועמדתי בכל האתגרים כמוהו והבאתי על עצמי דילמות מוסריות מאולצות כאלה שיצאו מתך הספר ותמיד עשיתי את הכל דרמתי וחשוב ואינטנסיבי כדי לחקות את הטון  של הסופרת. אני יודע שמעולם לא הייתי ג'ינג'י אמיתי, רק מתחזה של גיבור ילדות. (עמרי ביטרן)

 

"פחדרון בארון" / מרסר מאיר

הייתי ילדה בת חמש כשספר ילדים שהיה מונח על המדף בגן קרע את ילדותי. קראו לו "פחדרון בארון" והוא גילה לי בפעם הראשונה מה זה פחד. הספר מספר על מפלצת שמתחבאת בתוך הארון ו... זהו אני לא זוכרת כלום, פשוט הדחקתי. אני  רק זוכרת שהייתי עסוקה בלילות לחפש את פחדרון בארון שלי, וכבר בגיל חמש, בלי עבודה ולימודים, הצלחתי לאבד כמה שעות שינה טובות בלילה. כמה כוח יכול להיות לספר... אז הגיע הזמן לצאת מהארון ולהגיד בפני כל העולם: תודה לך פחדרון, בעיקר תודה שאתה שייך לעבר. (סלעית מבטח)

 

"המלך מתיא הראשון" / יאנוש קורצ'אק

 

אף פעם לא הצלחתי לשכנע מישהו שקורצ'אק הוא פשוט סופר ענק, גאון מהסוג שאסור לפספס, ולא רק ההוא עם היתומים. אני בהחלט יכולה להבין את זה. אלמלא התגלגל לידיי אותו ספר בזמן, גם אני לעולם לא הייתי מגלה את הסופר והייתי נשארת רק עם האתוס סביב האיש. כולנו מכירים את הסיפור על מותו ההירואי של קורצ'אק, אבל היצירה הספרותית שלו מוכרת הרבה פחות.

 

אולי בגלל הסוף הנורא של חייו, אנשים מתארים לעצמם שהספרים שכתב מדכאים. הם לא מדכאים - הם פשוט עצובים, וההבדל גדול. "המלך מתיא הראשון" הוא ספר מזכך, כזה שפורט על המיתרים שבין בכי חרישי לבכי היסטרי. כמו ספר ההמשך, "המלך מתיא באי השומם", הוא חכם ורגיש להפליא, עשיר וסוחף. העצב שבהם לא מכבה את האהבה לחיים, הוא מגביר אותה בעדינותו ויופיו. גם ילדים יכולים להתמודד איתו, אבל לא ניתנת להם ההזדמנות. במקום זאת, ניתנת להם המשימה להגיש למורה סיכום על חייו, ובעיקר מותו, של יאנוש קורצ'אק. (בת-אל אלון)

 

"סיפורים שענת אוהבת במיוחד" / יהונתן גפן

כשיהונתן גפן היה בן 19 הוא כתב לאחותו הקטנה, ענת, את "סיפורים שענת אוהבת במיוחד". כתב עבורה ותמיד הרגשתי שגם קצת עבורי. כי אין לילה שעבר בביתנו בלי שומדי הארנב ומחסן הזנבות האבודים ואין זיכרון מתוק מההומור הקולח, התמימות הקסומה וריח עץ המנדרינות שיהונתן גפן מצליח ליצור בעשרה סיפורים קצרים. (לירון משה)

 

"אליפים" / אסתר שטרייט-וורצל

 

קשה לי לשים את האצבע מתי קראתי בפעם הראשונה את "אליפים". אני חושב שזה היה באזור גיל 11-12. אני כן זוכר שלאחר הפעם הראשונה קראתי בו לפחות עוד פעמיים-שלוש והוא עדיין נמצא בספריה שלי בבית ההורים, מחכה שאעביר אותו הלאה לילדיי. אליפים לא עיצב אותי, לא שינה דבר מהותי בחיי, אך אני זוכר את עצמי רץ אליו מדי ערב לפני השינה ולפעמים אפילו בבוקר לפני בית הספר, כדי לקרוא עוד קצת על האהבה הסודית של רוני לאילנה ועל חיי היום-יום הלא פשוטים בבית הספר החקלאי גנות.

 

אליפים היה הספר הראשון שבו הרגשתי שאני מצליח להתערב רגשית בסיפור. אחרי שנים של סיפורי הרפתקאות בדיוניים, פתאום ראיתי את עצמי אליף בבית הספר, מנסה להתמודד עם הקשיים של רוני, אילנה, דוידי, ניצה ושאולי -"קטנצ'יק". יותר מכל, אליפים היה הספר הראשון שקראתי בכוונה לאט, כדי שלא יסתיים. (אורי רפאל-באום)

>>> מה תמצאו בירידי שבוע הספר?

 

>>> לעוד תרבות ובידור