מה חשבנו על הספר החדש של שמעון אדף?

"מוקס נוקס" הוא ספר לא קל לקריאה, שמאתגר את הקורא ומותח את השפה, בנסיון לייצר אמירה כללית על החברה הישראלית והאדם בכלל דרך סיפורו הפרטי של סופר שנאבק בעולם עוין

הסופר שמעון אדף
הסופר שמעון אדף | צילום: יסמין אדף, ויקיפדיה

שמעון אדף, מעבר להיותו סופר, או אולי בתוך היותו סופר, הוא חוקר ספרות. בספריו מהדהדת ספרות ישראלית ראשיתית, שפה תנ"כית, מיתוסים יהודיים, ולמעשה ניתן למצוא אצלו המשך לינארי ישיר לספרות העברית מקדם ימיה. בספרו החדש "מוקס נוקס" (לילה קרב בלטינית), גיבורו של הספר, סופר רופס שחי בפרבר ערבי של עיר גדולה, מעמיק בפרשנויות ליצירות כמו יוליוס קיסר ו"המתים" של ג'יימס ג'ויס.

 

בפרשנויות האלה נראה כי אדף מעניק לקורא רמזים לגבי מניעים ומבנים בתוך ספרו עצמו, במעין התחכמות ארס פואטית. ניתן היה למצוא יומרנות במעשה כגון זה, כמו גם בשילובים הרבים של אמרות בלטינית בתוך העלילה, אבל למעשה אדף מכניס את עולם הידע כמניע בספר, כמפלט ממציאות לא מאד מזמינה בעיירת ספר שכוחה. ב"מוקס נוקס" אדף מגולל שתי עלילות: באחת, סופר שספריו לא מתקשרים או מצליחים, מנהל מערכת יחסים עם אשה עשירה וכוחנית ומעביר ערבי ספרות לחברותיה. בשניה הוא פורש, לסירוגין, את קורותיו של קיץ אחד בנעוריו של הסופר בעיירת הספר, בו שלח אותו אביו לעבוד במפעל כפועל. באמצעות התוודעות לספרות חילונית, לימוד אובססיבי של פעלים בלטינית וקשר מיוחד עם מזכירת המפעל, הוא מתרחק מהמטענים שנושאת הכיפה שעל ראשו ומעולמו של אביו מטיל המורא.

אמירה כללית בתוך סיפור פרטי

"מוקס נוקס" שונה מספריו האחרים של אדף, שעסקו בפנטזיה ומדע בדיוני ושולבו במיתוס יהודי, וגם השפה בו עכשווית יותר מן העברית הארכאית שאימץ קודם לכן. בניגוד לספרו הקודם, "כפור", שהתרחש בעתיד, "מוקס נוקס" נטוע עמוק בהווה, הווה ששקוע או שוקע בגלל העבר. יחד עם התחביר העכשווי יותר, בחירת המילים יוצאת מתוך גבולות הזמן. מוקס נוקס מותח את יכולותיה ועושרה של השפה בתוך עצמה ומעבר למסגרותיה בזכות מפגן מרנין של עברית: מילים ארכאיות, שכוחות, עכשוויות ומילים חדשות, מולחמות, או כפי שניסח זאת המחבר - ניתכות. דווקא השילוב של המילים הישנות וסגנון הדיבור העכשווי הוא זה שיכול לחדש ולהחיות שפה. כתיבתו של אדף צפופה והדפים נראים כמתפקעים, לא בזכות התפתלות העלילה הדי מצומצמת אלא הפרישה של העולם הפנימי של הסופר ושל הנער, עולם שנאבק על קיומו בנעוריו והולך וקמל בבגרותו.

 

בתוך הסיפור המאד פרטי של הגיבור אדף מנסה לומר משהו כללי, על החברה הישראלית, ועל אנושיות בכללותה. אין שמות בספר, לא של אנשים ולא של מקומות, רק קווי מתאר כללים. מעין נסיון להצהיר שזה יכול להיות בכל מקום בארץ, או כל אדם. למרות האפיונים של דמויות ומקומות מהמציאות הישראלית: עיירת הספר, העיר הגדולה, העשירה חסרת הגבולות, האב הדתי השמרן, הנער אוהב הספר הרגיש, יש משהו מאד אישי בחוויה של גיבור הספר, שנדמית כחד פעמית וייחודית לו. התערערות שפיותו, התקפי החרדה שהוא חווה וההסתגרות מפני העולם יוצרת דמות שקשה להזדהות איתה. נוכחותו החברתית שואפת ללא קיימת עד שקיומו בעולם הופך מוטל בספק. למעשה רק הכישלון של הגיבור להתמודד עם קורותיו, אופיו הרופס, חרדותיו העמוקות, הם אלו שמעניקים לקורא זיזים דקים של חמלה בזכותם ניתן להיאחז בעלילה למרות השטף הבלתי פוסק של השפה.

 

זהו לא ספר קל לקריאה, וכהרגלו אדף מאתגר את הקורא. אין נים מתחנף בספר, הקריאה בו לא מתארכת אלא מתרחבת, נדמה שהספר דחוס ושבכל עמוד מסתתרים לו עמודים נוספים. יכולות התקשור של הספר מתחרות עם יכולותיו של הגיבור שמוצא את עצמו מעביר מספר ימים בלי לדבר עם נפש חיה. יהנו ממנו שני זנים של קוראים, כאלה שמנהלים יחסי תשוקה עם השפה העברית וכאלה שאוהבים ספרים שאינם בני לוויה אלא חברים מתנכרים, יריבים בדיון, חידות מתמשכות.

 

"מוקס נוקס" / שמעון אדף. הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר. 255 עמ'