מעבר גבול • מה חשבנו על הספר "ניקולסקי"?

בספרו החדש "ניקולסקי" לוקח ניקולה דיקנר את הקורא למסע מוחשי בין נופיה המקפיאים של קנדה, דרך השביל בו פוסעים שלושת גיבוריו. התוצאה הסוחפת מזגזגת בעדינות על הקו שבין פנטזיה למציאות. אסנת סקובלינסקי ארזה לבד

הספר "ניקולסקי" של ניקולה דיקנר
הספר "ניקולסקי" של ניקולה דיקנר | צילום: עטיפת הספר

אומרים שיש שני סוגים של מסעות: כאלה שמתכוננים אליהם היטב - קוראים את כל הספרות, מסמנים את כל המפות ורוכשים את הציוד ההכרחי. ואלה שבהם פשוט יוצאים לדרך ונותנים לה ולעיתים לחתחתיה להוביל. הגישות למסע חופפות פעמים רבות גישה כללית לחיים, ואני חובבת במובהק את הסוג השני, אבל יש גם סוג שלישי, שמשלב את שתי הגישות האלה ואף יכול לעלות עליהן: ספרות המסע.

הביקור שלי בקנדה לא היה ארוך, אך אני זוכרת היטב את ניחוחות שוק הדגים של מונטריאול, את המרחבים העצומים של מניטובה ואת צלילותם של מאות האגמים. זכור לי גם החורף שהיה כל כך נוכח, שנראה שישות אימתנית נחתה בעולם וחיבקה את כולנו חיבוק של דב קוטב. חותמת הגבולות של קנדה  לא עיטרה את דרכוני, כי למעט אולי ביקור חפוז בטורונטו, הטיול שלי  בקנדה נערך דרך הספר ניקולסקי של ניקולה דיקנר.

 

הסיפור נפתח בתיאור מרשים ומעורר קנאה של חופים בעולם, מפי איש ספר שבקושי מוציא את חוטמו מפתח החנות הספרים בה הוא עובד. בדיעבד ניתן להבין שזו הצהרת כוונות, דיקנר מכין אותנו למסע המוחשי והעשיר שאנחנו הולכים לעבור - דרכם של שלושת גיבוריו, שסיפוריהם מקבילים ונפרדים באותה מידה. גיבור אחד, בן לשני מוצאים אתנים קנדיים-אינדיאני, גדל בדרכים ולא יכל לחכות עד שיגיע למסגרת יציבה. בבגרותו הוא מוצא את עצמו  במונטריאול, לומד ארכיאולוגיה, מעורב במחקר אקדמי של זבל ובשלב מסוים, תוך כניעה לרוח התזוזה שגידלה אותו, מגיע  לונצואלה. גיבורה אחרת גדלה במקום קטנטן שאף כביש אינו מגיע אליו וברחה בנעוריה כדי להיות פיראטית  מודרנית בעיר הגדולה. את הגיבור השלישי, הזכרנו קודם, האגרופוב הספרותי.

נסחפים לתוך המסע

לכל הגיבורים רקע יוצא דופן ומשותף במידה, ונתיב חייהם רצוף בצירופי מקרים והרפתקאות בלתי צפויות. כל כך בלתי צפויות עד שקשה לקרוא לספר ריאליסטי. אבל ההתרחשויות יוצאות מגדר הרגיל בחן רב כל כך  שקשה לטעון שהעלילה  מופרכות. למעשה היא מזגזגת על הקו הדק שבין פנטזיה למציאות, בעדינות תמימה שלעיתים קרובות מעלה חיוך קטן, כמו סיפורי גוזמאות של ילדים.

 

את ניקולסקי ניתן לסווג גם תחת ספרות נוער או ילדים. הוא מיועד לקהל צעיר, לפחות בליבו. יש בו רוח הרפתקאה נועזת, מסע רחב ידיים, ודמיון צבעוני ששזור באירועים ועובדות היסטוריות. באף נקודה אין בו התיימרות להיות אפוס גדול או רומן כבד ראש, ספרי מסע טובים לעולם לא מתיימרים להיות יותר מהמסע אליו הם לוקחים אותנו. והמסע הזה עובר דרך תרבות קנדה, ההיסטוריה הפוליטית והכלכלית שלה, הגיאוגרפיה, האגמים, האיים והשמורות וגם דרך מורשת תרבות המיעוטים שבה. מכלול המידע המקומי  החדש יכול היה להמם את הקורא אלמלא היה מגיע סבוך ברצף הרפתקאות מחדדות חושים. 

 

את העטיפה מעטר איור של דרך ובתי עיר. הרוח הנאיבית ומלאת הקסם תואמת את רוח הספר, אך פרט אחד לא מתיישב איתו לחלוטין - הרקע השחור. נדמה כי סיפור שמלא בתיאורי מפות, ימים ודרכים יהיה מוצף באור יום בהיר ולא בחשיכה. בניקולסקי, למרות האניגמטיות בצירופי המקרים המסתוריים שבו, שולט יותר אור מאשר חושך וראוי היה לתת לו לזרוח בין שאר הכריכות.

 

קנדה שייכת יותר לטבע הפראי מאשר לאנשים, השטחים שבה נרחבים וההתיישבויות דלילות ולעיתים קרובות נידחות. בהתאמה, כל הגיבורים נסחפים לתוך המסע יותר מאשר מובילים אותו ובהיסחפות זו הם מאפשרים לו להתוות בעצמם נתיבים חדשים, אנושיים ומפתיעים. נתיבים שיסללו גם במי שיהיה מוכן להפוך את העמוד הראשון ולהצטרף לדרך.

 

"ניקולסקי" / ניקולה דיקנר / מצרפתית: מיכל סבו-בליבטר / הוצאת "כתר" / 240 עמ'.