חורבן הבית • על הספר החדש של ניקול קראוס

ב"בית גדול", קראוס אורגת ארבעה סיפורים שונים סביב מסעותיו של שולחן כתיבה ענק. התוצאה נעה בין פירוט שקשה להכילו לרגעים מזוקקים וגילויים של חמלה, והיא משאירה את הקורא עם תחושה של ארכיב כאוב של רגשות יותר משל סיפור ממש

הסופרת ניקול קראוס
הסופרת ניקול קראוס | צילום: יחצ, Patric Shaw

דמיינו דייט ראשון בו ללא הכנה מוקדמת האדם מעברו השני של השולחן פותח את צפונות נפשו, ומתחיל בוידוי ארוך וחושפני על חייו ועל תחושותיו הכמוסות והמורכבות. הוידוי נמשך שעות ספורות, ואתם מוצאים עצמכם מרותקים אבל מותשים. זו התחושה שמלווה את פתיחת הספר "בית גדול" של ניקול קראוס. הסופרת מכניסה אותנו הישר לתוך ביתן של הדמויות וקושרת ארבעה סיפורים שונים סביב מסעותיו של שולחן כתיבה ענק שמלווה את חייהם בתקופות שונות, משנות הארבעים ועד היום. קראוס פותחת עבורנו את כל המגירות בשולחן הזה ומערימה עלינו את כל תכולתן ומטענן בפירוט שקשה להכילו.

 

על עומס זה מקלה כתיבתה של קראוס, שמצליחה לפתוח גילויי נפש של חיים שלמים ללא מטאפורות וכמעט ללא קישוטים.  הוידויים של המספרים מגוללים כדיווח יבש ובהיר של תחושות מזוככות, של דמויות שמסיפוריהן עולה התחושה שהקדישו שנים מחייהן לניתוח רבדי הרגשות הנסתרים ביותר. הרגעים הסמליים בספר, בדמותם של חפצים, חלומות וציטוטים מהספרות והקולנוע פשוטים מאד, אפילו פשטניים. חיבור בין דמויות, שרבות מהן עסוקות בכתיבה, דרך מכתבה גדולה הוא לא רעיון מפתיע או מרענן במיוחד. אבל בתוך הסיפורים - אלה של סופרת ניו יורקית מתבודדת, בעלה של סופרת אנגליה, אב ישראלי, דוקטורנטית אמריקנית בלונדון וסוחר עתיקות ישראלי, חבויים להם רגעים מזוככים של ממש.

 

הרגעים האלה מתרחשים כשקראוס עוסקת בתהליך הכתיבה. הדמויות הכותבות בספר מאפשרות עיסוק  בהעדפה של "המשמעות המכוונת של בדיון על פני מציאות בלתי מובנת" בכתיבה, כאפשרות "לפשוט מעליו את הכל, .. עד שנשאר חשוף לגמרי, מתפתל כמו רימה לבנה קטנה" ובאשליה של כח, חיוניות וחמלה שמלווים את הכתיבה, כהגדרתה. ויש חמלה בספר - גם הדמויות שמתוודות כיצד התאכזרו לילדיהן או לבני זוגן מקבלות עדנה מסוימת בזכות תחושות הצער, הייאוש וחוסר האונים שמתלווות לסיפורן.

הקשר היהודי

מלבד שולחן הכתיבה, בין כל הדמויות קושרת היהדות. רובן בנות דת משה, וזכר השואה מתפתל לעיתים ברפרוף ולעיתים כעמוד תווך בין הסיפורים. קראוס  מדבררת את היהדות כמצב של געגוע, של כמיהה תמידית, של רדיפה. המספרים "נוגעים בצורה ריטואלית בכל כיס מתמשך של כאב" בתנועה מתמדת פנימה, פורמים ומחברים, אורגים זכרונות ורגשות עד שנדמה שהשלד של הבתים האלה, אליהן מכניסה אותנו הסופרת, מורכבים מנימי נפש סבוכים כל כך עד שלא ניתן לראות את הבית עצמו.

 

אחת הסופרות בסיפור מספרת שהיא מצרפת מילים כמגנטים ויש להודות כי למרות שהעלילה מבצבצת רק לעיתים מתוך עומק המחשבות של הדמויות, עלילה שנעה באיטיות שאין כמוה, המילים מתחברות אחת לשניה כאילו אין ביניהן הפרדה, כאילו הרווחים בין המילים נמצאים שם רק מתוך הרגל וכללים מוסכמים.

 

רק בפרק אחד, הספר מגולל התרחשות בזמן הווה.  בנקודה נדירה זו מתעוררת תחושת מתח ואמפטיה אמיתית, תחושה של סיפור ולא של ארכיב כאוב של רגשות, ובמקום הזה הספר מגיע לשיאו. ייתכן שאילו המגירות היו נפתחות לאט יותר, אילו הוידויים היו מבצבצים מתוך העלילה ולא להיפך, אילו פרטי הפרטים היו אניגמטיים יותר, היינו רוצים לפתוח את המגירות של השידה הגדולה בעצמנו בלי להרגיש שקרסנו תחתיהן.

 

"בית גדול" / ניקול קראוס / מאנגלית: שאול לוין / הוצאת "מחברות לספרות" / 283 עמ'