גן עדן לאישה

דניז באה ברגל מתחנת סן לזאר, לשם הביאה אותה רכבת משֶרבּוּר, אותה ואת שני אחיה, אחרי לילה שבילו על ספסל נוקשה של קרון המחלקה השלישית. היא החזיקה בידו של פֶּפֶּה, וז'אן הלך אחריה, שלושתם רצוצים מן המסע, מבולבלים ואבודים בלב פריז הגדולה, אפם זקור לעבר הבתים, שואלים בכל צומת על רחוב מישודייר, שדודם בּוֹדוּ גר בו. אך כשהגיחה לבסוף אל כיכר גַיוֹן, נעצרה הנערה באחת, מופתעת.
"הה!" אמרה, "תִראה, ז'אן, תראה!"

והם עמדו שם, נטועים על עומדם, דחוקים זה כנגד זה, לבושים שחור מכף רגל ועד ראש, מנצלים עד תום את בגדי האבל הישנים על אביהם. היא, כחושה לעשרים שנותיה ומראהָ כמראה ענייה, נשאה חבילה קלה. מצדה האחר היה אחיה הקטן, בן החמש, תלוי על זרועה, ומאחורי כתפה, בתפארת הפריחה של ששֿעשרה שנותיו, ניצב האח הגדול וידיו שמוטות.
"הנה!" המשיכה אחרי שתיקה, "זאת חנות!"

זאת היתה, בפינת רחוב מישודייר ורחוב נֶבֿסנטֿאוגוסטן, חנות של פריטי אופנה שערימות התצוגה שלה בהקו בצבעים עזים באור הרך והחיוור של אוקטובר. הפעמונים הכו שמונה בכנסיית סןֿרוק, ועל המדרכות היתה רק פריז המשכימה קום, הפקידים האצים למשרדיהם ועקרות הבית העורכות את קניותיהן. לפני הדלת סיימו שני זבנים שעמדו על סולם כפול לתלות אריגי צמר, שעה שבחלון ראווה ברחוב נבֿסנטֿאוגוסטן היה זבן אחד, כורע על ברכיו וגבו מוסב, מקפל בעדינות יריעה של משי כחול. פְּנים החנות, שהיתה עדיין ריקה מלקוחות וגם העובדים רק התחילו להגיע אליה, המה כְּכַוורת מתעוררת.

"שכה אחיה!" אמר ז'אן. "זה שם בכיס את וַלוֹן... שלָך לא היתה יפה כזאת."
דניז הנהנה. שנתיים בילתה שם, אצל קוֹרנַאי, סוחר האופנה הראשון של העיר, והחנות הזאת, שנקרתה עכשיו בדרכם פתאום, הבית הזה, הענק בעיניה, הפעים ועיכב אותה, נרגשת, מעוניינת, שוכחת את כל השאר. בפאת הקיר הפונה אל כיכר גַיון היתה דלת גבוהה, כולה זכוכית, שטיפסה עד קומת הביניים, בתוך סבך עיטורים עמוסי מִזְהָבים. שתי דמויות אלֵגוריות, שתי נשים שׂוחקות, בחזה חשוף ונטוי לאחור, גללו את השלט: "גן עדן לאישה".

חלונות הראווה השקועים נמשכו לאורך רחוב מישודייר ורחוב נבֿסנטֿאוגוסטן, והקיפו, בנוסף על הבניין הפינתי, עוד ארבעה בניינים, שניים משמאל ושניים מימין, שנרכשו ושופצו לאחרונה. בגלל התלכדות הקווים במרחק נדמה לדניז שאין סוף להתפרסות הזאת, על התצוגות של קומת הקרקע והזגוגיות השקופות של קומת הביניים, שמאחוריהן היה אפשר לראות את כל החיים הפנימיים של המחלקות. עלמה לבושה משי חידדה עיפרון למעלה, ושתיים אחרות, לידה, פרשׂו מעילי קטיפה.
"גןֿעדן לאישה," קרא ז'אן בצחוק רך של נער יפה שכבר התנסה בסיפור נשים אחד בווַלוֹן. "נחמד, הה? זה כנראה מה שמושך את ההמון!"

אבל דניז נותרה מרותקת מול התצוגה של הדלת המרכזית. היו שם, באוויר הפתוח של הרחוב, על המדרכה ממש, תִלים של סחורות במחיר נמוך, פתיון הדלת, המציאוֹת שעצרו את הלקוחות בעוברן. נקודת המוצא היתה למעלה: יריעות של צמר ואריגים, צמר כבשים, שֶביוֹטים עבים, פלנלי מוֹלֶטוֹן, צנחו מקומת הביניים, מתנופפים כדגלים, והתגים על שלטי הקרטון הלבנים קטעו את גוניהם הנייטרליים, אפור צִפחה, כחול צי, ירוק זית.

לצדם, מקיפים את המפתן כמסגרת, השתלשלו גם רצועות פרווה, סרטים צרים לקישוט שמלות, האֵפר העדין של פרוות הסנאים, השלג הזך של גחונות הברבורים, שערות הארנב של דמויי הסַמוּר והנמייה. ואחרֿכך, למטה, בתוך כונניות, על שולחנות, באמצעיתה של ערימת שאריות, מצבור גדוש של סריגים שנמכרו בפרוטות, כפפות וצעיפי צמר סרוגים, שביסים, סודרים, תצוגה שלמה של חורף בצבעים ססגוניים, מנומרים, מפוספסים, עם כתמים מדממים של אדום. דניז ראתה אריג משובץ בארבעים וחמישה סַנְטִים, רצועות חורפן אמריקאי בפרנק אחד, וכסָיות בחמישה סוּ. גודש עצום של יריד, כאילו החנות מתפקעת ומטילה את עודפיה לרחוב.

הדוד בּוֹדוּ נשכח. אפילו פֶּפה, שלא הרפה מידה של אחותו, פקח עיניים ענקיות. מרכבה אילצה את שלושתם לזוז ממרכז הכיכר, והם גלשו, מוּכנית, אל רחוב נבֿסנטֿאוגוסטן, הלכו לאורך חלונות הראווה ושבו ונעצרו לפני כל ערימת תצוגה. תחילה נִשבו בקסמו של סידור מסובך: למעלה היו מטריות שהונחו באלכסון ונראו כאילו הן משמשות גג לבקתה כפרית. למטה היו גרבי משי, שנִתלו על מוטות והציגו צדודיות מעוגלות של סובכי שוקיים: גרביים זרועים אגודות ורדים, גרביים מתנוצצים באלף גוון, שחורים מנוקבבים, אדומים בעלי פינות רקומות, וכאלה שצבעם כצבע העור, בעלי מרקם משיי ששיווה להם רוך כשל עור נערה בלונדינית.

ולבסוף, על מִרפד האצטבה, היו כפפות מוטלות במִתווה סימטרי, אצבעותיהן מאורכות, הכַּפָּה צרה כשל בתולה ביזנטית, החן הנוקשה הזה, הכמוֿעלמָתי, של מטפחות הנשים שטרם נלבשו. אבל חלון הראווה האחרון, הוא במיוחד ריתק אותם. תצוגה של בדי משי, סַטן וקטיפה פרשׂה שם, במִשׂרעת צבעים גמישה ורוטטת, את גוני הפרחים העדינים מכול: בַּפסגה הקטיפות, בשחור עמוק, בלָבָן זִבדה. למטה מהן הסַטנים, הוורודים, הכחולים, עזי הקפלים, המתעממים בחיוורון שאין סוף לעֶדנתו. ועוד למטה בדי המשי, כל מניפת הקשת בענן, יריעות מכווצות לקונכיות, מקופלות כמו סביב גֵו מתקמר, שקמו לחיים תחת אצבעותיהם המיומנות של הזבנים. ובין מוטיב למוטיב, בין משפט צבעוני של התצוגה למשנהו, נמתח ליווי עדין, סרט קליל וכָווּץ של רדיד בצבע שמנת.

כאן, בשני הקצוות, הונחו, בערימות ענק, שני סוגי המשי שלביתֿהעסק היתה בעלות בלבדית עליהם, "פריזֿגןֿעדן" ו"עורֿזהב", פריטים יוצאים מן הכלל שהיו עתידים לחולל מהפכה במסחר האופנה.
"אה! השיראים האלה בחמישה פרנק שישים!" מלמלה דניז, משתאה מול ה"פריזֿגןֿעדן".
ז'אן התחיל להשתעמם. הוא עצר עוברֿאורח.
"רחוב מישודייר, אדוני?"

כשהראו לו את הרחוב, הראשון מימין, שבו כל השלושה על עקבותיהם, והקיפו שנית את החנות. אך כשנכנסה לרחוב, רותקה דניז שוב לחלון ראווה שהוצגו בו בגדי קונפקציה לגברות. אצל קורנאי בוולון היתה היא מופקדת במיוחד על בגדי הקונפקציה, אבל דבר כזה לא ראתה מעולם. ההתפעלות נטעה אותה על המדרכה. בעומק החלון היה רדיד גדול של תחרת ברוּז', מחירו הרקיע שחקים, והוא היה המשכם של מין קלעי מזבח, שתי כנפיים פרושׂות בלובן ערמוני.

ווֹלאנים ברקמת אַלַנסון היו פזורים סביב, זֵרים זֵרים, ואחרֿכך, באשד שופע, קלחו כל התחרוֹת – העֲדַנדינות, הוולֶנסייניות, האפליקציות של בריסל, התַכּים של ונציה – כמפולת שלגים. יריעות אריג יצרו, מימין ומשמאל, עמודים כהים, ואלה הסיגו עוד יותר את המִקדש המרוחק. והיו בגדי הקונפקציה, בתוך ההיכל הזה שכולו קודש לפולחן החן הנשי: במרכז היה פריט חריג, מעיל קטיפה, מעוטר פרווה של שועל הכסף, בצד האחד היתה שכמייה של משי, מבוּטֶנת פרוות סנאים, בצד השני אדרת בד ששוליה נוצות שֶׂכווי, ולבסוף שמלות נשף, בקשמיר לבן, ברפידות לובן, מקושטות פלומת ברבור או שֵש מושזר.

היה שם מענה לכל גחמה, משמלות ערב בעשרים ותשעה פרנק ועד מעיל הפרווה שמחירו נקבע לאלף ושמונה מאות פרנק. החזה העגול של בובות התצוגה התפיח את הבד, הירכיים הרחבות העצימו את עדינות המותניים, ואת מקום הראש הנעדר תפס תג גדול, מחובר בסיכה למולֶטון האדום של הצווארון. המראות משני צדיו של חלון הראווה, במשחק מחושב, שיקפו את הבובות האלה והכפילו אותן בלי סוף, וכך אכלסו את הרחוב בנשים היפות האלה, העומדות למכירה, שמחירים בספרות עבות משמשים להן ראשים.

"מדהימות, הנשים האלה!" מלמל ז'אן, שלא מצא דרך אחרת לבטא את רגשתו. בן רגע קפא גם הוא על עומדו, ופיו נפער. לנוכח כל מותרות הנשים האלה הִווריד מתענוג. היה לו יופי של נערה, יופי שנדמה כי גנב אותו מאחותו, עור בוהק, שיער אדמוני מתולתל, שפתיים ועיניים לחות מֵרוֹך. על ידו, בַּהשתאות שלה, נראתה דניז רזה אף יותר, בפניה הארוכים, בפיה הגדול מדי, בגון עורה שכבר עָיַף מתחת לשפעת שערה החיוור. ופֶּפה, גם הוא בלונדיני, בלונד של ילדוּת, נצמד אליה עוד יותר, כאילו חש לפתע צורך דאוּג בליטופים, כי הגברות היפות שבחלון הראווה הטרידו והקסימו אותו. הם נראו כה מוזרים וחינניים על המדרכה, שלושת הבלונדינים האלה בבגדיהם השחורים הדלים, הנערה העצובה בין הילד החמוד לנער המרהיב, שהעוברים ושבים הפנו אליהם את ראשם בחיוכים.

"גן עדן לאישה" מאת אמיל זולה, הוצאת כרמל. תרגום מצרפתית: עדה פלדור