110 שנה לאורסון ולס: היוצר שהגדיר מחדש מהו קולנוע

אורסון וולס היה מסוג האנשים שמהרגע שנכנסו לתודעה – כבר אי אפשר היה להתעלם מהם. במאי, שחקן, תסריטאי, מפיק ואפילו קוסם, אדם שבלט בכישרונו החריג כבר בעשור השלישי לחייו. הפריצה הראשונה שלו התרחשה בשנת 1938, עם שידור דרמטי של "מלחמת העולמות" ברדיו: וולס שידר עיבוד רדיופוני של הרומן הבדיוני הנודע "מלחמת העולמות" מאת הרברט ג'ורג' ולס (שפורסם לראשונה ב-1898), שנשמע כמו דיווח חדשותי חי על פלישת חייזרים לניו ג'רזי. התוצאה: גל עצום של שיחות טלפון לתחנת CBS, לעיתונים ולמשטרה של אנשים מבוהלים, שהיו בטוחים כי חייזרים אמיתיים פלשו לכדור הארץ.

כמובן שהדבר הוביל לכך שוולס זכה לתגובות נזעמות מצד אישי ציבור ועורכי עיתונים, שהאשימו אותו בהטעיה מכוונת. רשות התקשורת הפדרלית של ארה"ב נקראה לבדוק את האירוע, והכותרת "אורסון וולס גורם פאניקה" הוארה על קיר "הניו יורק טיימס" בכיכר טיימס. וולס הבין – והראה – עד כמה מדיה יכולה לערער את גבולות המציאות.

ואז הגיע "האזרח קיין". ב-1941, כשהיה בן 26 בלבד, הציג וולס, שב-6 במאי צוין יום הולדתו ה-110 (הוא, אגב, הלך לעולמו ב-1980), את סרט הביכורים שלו: דרמה ביקורתית שבמרכזה איל תקשורת עוצמתי שמת לפתע, שהשאיר אחריו אחוזת פאר, אימפריית עיתונות – ומילה אחת בלתי מוסברת: "רוזבאד". כתב עיתונות יוצא לחקור את פשר המילה, ובמהלך הסרט נבנית מול עינינו דמות רבת פנים: צעיר אידיאליסט, בעל הון שתלטן, פוליטיקאי שאפתן, גבר בודד. כל עדות חושפת צד אחר, וכל פרט מוסיף שכבה לאיש שלא באמת ניתן להגדיר. מאחורי החזות הכוחנית, נחשף אדם שרצה לשלוט בעולם – אבל לא הצליח להחזיק את עצמו. הדמות אמנם בדויה, אך ברור היה כי המודל הוא איל העיתונות האמריקאי ויליאם רנדולף הרסט – וזה הספיק כדי לעורר שערורייה. הרסט, מו"ל עיתונות אמריקאי שהיה מגדולי בעלי העיתונים בארה"ב, ניסה לעצור את הסרט, הפעיל לחצים פוליטיים ופרסומיים, והפך את וולס לדמות מסוכנת בעיני הוליווד. לא רק שנחשב לאיום – הוא סומן כמי שחצה קווים שאסור לחצות.

עם זאת, מה שהפך את "האזרח קיין" ליצירה מכוננת לא היה רק מה שסופר – אלא איך שזה סופר. וולס השתמש בשפה קולנועית שלא נראתה עד אותה נקודה: זוויות צילום נמוכות, מעברים חדים בין תקופות זמן, שימוש פורץ דרך בעומק שדה, תנועה חופשית של מצלמה ודיאלוגים שמתרחשים בו-זמנית. כל סצנה נבנתה מתוך מחשבה מחדש על מה קולנוע יכול לעשות. הסרט פירק את המבנה הקלאסי של סיפור, ויצר חוויה שנעה בין תחקיר עיתונאי, זיכרונות מקוטעים וביקורת חודרת על עוצמה ואובדן שליטה.

הסרט אמנם זכה לתשבחות ול-9 מועמדויות לאוסקר (וולס עצמו זכה בפרס היחיד שבו ניצח הסרט, על התסריט שלו), אך לא הצליח מסחרית – ו-וולס נדחק לשוליים. את שאר הקריירה שלו הוא ניהל בעיקר באירופה, הרחק ממוקדי הכוח של התעשייה, עם מימון מקרטע ותנאים מוגבלים. ובכל זאת, הוא לא הפסיק ליצור – "מקבת’" האפל, "מגע של רשע" המסחרר, "המשפט" לפי קפקא – כולם נשאו את טביעת היד שלו: ניסויים, עומק וסירוב להתפשר. עם השנים, הפער בין ההכרה לביצוע הלך וגדל. "האזרח קיין" הפך לתקן זהב בקולנוע, ונלמד כמעט בכל בית ספר לקולנוע בעולם. הבמאים הגדולים ביותר בדורו ובדורות שאחריו – מפרנסיס פורד קופולה, פרנסואה טריפו ופדריקו פליני ועד כריסטופר נולאן, סטיבן ספילברג וגרטה גרוויג – ציינו את הסרט ואת וולס כמקורות השפעה מכריעים. הוא לא היה יוצר של טריק אחד, אלא מי ששינה את נקודת המבט של כל מי ומה שבא אחריו. ובכל זאת, וולס נותר מחוץ לקונצנזוס התעשייתי. עד יומו האחרון, הוא נחשב ליוצר גאון שלא קיבל את ההזדמנות להמשיך ולממש את מלוא הפוטנציאל שלו.

110 שנה אחרי לידתו, קשה שלא לחשוב איך היה נראה כיום הקולנוע אם וולס היה מקבל מרחב אמיתי להמשיך ולחדש. ואולי זו בדיוק הסיבה שהוא הפך לדמות אייקונית כל כך: יוצר שדחף את הגבולות קדימה, שילם על כך מחיר אישי כבד – אבל שינה את הכללים לכולנו. עבור דור שצורך קולנוע דרך נוסחאות ושירותי סטרימינג, "האזרח קיין" הוא לא רק שיעור היסטורי – אלא תזכורת חד-פעמית למה שקורה כשנותנים לגאונות לעבוד ללא הפרעה.