מה הקטע שלה?

לכבוד יום הולדתה הארבעים, שחל ב-11 לפברואר, השנה, קנתה לעצמה ג'ניפר אניסטון שער בו היא מצולמת בעירום מלא ומעורר קנאה, כשלגופה עניבה בלבד, במגזין הגברים GQ. אניסטון שנמנעה מראיונות גדולים בשנתיים האחרונות, עשתה זאת פעמיים בחודשים האחרונים. הסיבה? שני סרטים חדשים בכיכובה כמובן שקיבלו תנופת יחסי ציבור נאה. "מארלי ואני", דרמה קומית עם אוון ווילסון ששבר את שיאי ההכנסות ביום אחד של סרט שיצא בחג המולד, והקומדיה "הוא פשוט לא בקטע שלך", בו היא חלק מאנסמבל מרשים של שחקנים יפים ונכונים. אך נראה כי זו לא הסיבה היחידה להתערטלות המופגנת הזו. ג'ן, או אנשי יחסי הציבור שלה, מנסים לשבור את מעגל הקסמים התקשורתי בו היא מסתובבת בשנים האחרונות, מאז הפרידה הטראומטית ההיא.

בשני הראיונות, מוקדש חלק ניכר לתיאור חייה הבלתי אפשריים של ג'ן לצד גדודי הפפראצי שמאז תהליך ההתנתקות מבראד פיט מסרבים להניח לה. נראה שכולם מתים לדעת איך הסיפור של זאת שנדפקה על ידי אחת בסדר גודל של אנג'לינה ג'ולי יסתיים.

אבל לא ב"משולש ברמודה המטורף הזה", כפי שכינתה אותו אניסטון בראיון האחרון עסקינן,
למרות שנראה כי הוא משחק תפקיד בלתי מבוטל במסלול התפתחות הקריירה שלה, או יותר נכון, במסלול המעגלי בו היא מתניידת. התעלומה הגדולה באמת, קשורה בחוסר היכולת של ג'ן להמציא את עצמה מחדש אחרי שהייתה רייצ'ל גרין במשך עשר שנים תמימות ולקבל תפקידים משמעותיים בקולנוע. מדובר בסוויטהארט אמריקאית מובהקת ובבלוקבאסטרית רצינית, והדרך בה התמודדה עם המשבר בחייה הפרטיים עוררה אהדה ציבורית כלפיה אז מה בעצם הבעיה? ומדוע מאמי הוליוודית כמו ריס ווית'רספון קוטפת אוסקר אחרי טירונות בגזרת הקומדיות הרומנטיות ולג'ן לא נשאר?

כשהעתיד נראה ורוד

אניסטון גדלה בניו יורק, אביה, ג'ון, הוא שחקן אופרות סבון ותיק (ויקטור קיריאקיס מ"ימי חיינו"). היא עברה להוליווד ב-1990 אחרי שלמדה משחק והשתתפה בהפקות אוף ברודווי ומיד לוהקה לסדרת הטלוויזיה "מולי" שלא זכתה בחיי מדף ארוכים. אחר כך באו עוד כמה סדרות לא מוצלחות וסרט אימה טלוויזיוני שולי בשם "לפרקון" (Leprechaun) וג'ן כבר שקלה לפרוש מהמשחק. אבל בחיים כמו בחיים (של אנשים מסוימים), בדיוק אז היא לוהקה לפיילוט לסדרה בשם "חברים" והשאר כידוע, היסטריה. הצלחת הסדרה נמשכה עשר עונות (1994-2004), בהן אניסטון עשתה את רייצ'ל, ורייצ'ל עשתה את אניסטון. היה מאוד קשה שלא להתאהב במלצרית הפרצופנית המתוקה והלא מושלמת באריזת בת השכן האטרקטיבית, ועוד יותר קשה לא לרוץ ולעשות תספורת רייצ'ל אם היית בגיל שאפשר להתחיל לעשות גוונים.

אניסטון הפכה לסלב עשירה במיוחד, כשבעונה העשירית של הסדרה הרוויחה סכום מטורף של מיליון דולר לפרק. במהלך שנים אלו התחברה לגולדן בוי הידוע בכינויו בראד פיט ואף העבירה חמש שנים כאשתו החוקית. העתיד, אך בעיקר ההווה, נראו בשלב זה מבטיחים. בראד וג'ן היו הזוג היציב, החמוד, היפה והאהוב של הוליווד. הוא מיקם את עצמו כשחקן מוערך והיא נישאה על גלי תהילת המסך הקטן ועשתה את המעבר לקולנוע. בשנים אלו השתתפה בקומדיות כמו "מהומה במשרד" ו"ברוס הגדול מכולם" "ואז הגיעה פולי" ובדרמה המוזיקלית "רוקסטאר". בין הקומדיות למיניהן, בלט באיכותו סרט אינדי קטן ודל תקציב בשם "בחורה טובה", בו גילמה אניסטון קופאית משועממת ומדוכאת מפרבריה האפורים של ארה"ב, שהראה פן אחר של אניסטון שזכתה לשבחים על התפקיד.

היסודות לקריירה מפוארת הונחו ואפילו הגירושים מפיט, ושברון הלב אותו בלעה ג'ן בשקט ובלי לכלוכים, לא היו הולכים לקלקל לה. עשה רושם שג'ן עוד לא אמרה את המילה האחרונה. האמנם?

הקריירה כמשל לחיים

בשנת הפרידה כיכבה אניסטון בקומדיה (הרומנטית) "השמועה אומרת ש...", אודות בחורה מבולבלת שמגלה כי סבתה היא גברת רובינסון עליה מבוססת הדמות המיתולוגית מהסרט "הבוגר", ועל הדרך השוויצה בגזרה שווה וחטובה ובשיער זהב מתנפנף. תפקידה בסרט "חברות עם כסף" משתייך לקטגוריית תפקידי רייצ'ל בדיכאון, אך גם הוא לא מספיק "לא נוצץ" או שונה בשביל לסמן עבורה דרך חדשה.

קומדיות על גבי קומדיות, ועוד כמה בדרך שצפויות לעלות על המסך בשנתיים הקרובות. "Pumas", פרויקט חדש שאניסטון שותפה בהפקתו אודות חבורת נשים בתחילת הארבעים שעושות חיים, יוצאות וזורקות בחורים צעירים, ו"באסטר", שמספר על אשה שמעוניינת להיכנס להריון מתרומת זרע, ושחברה הטוב מחליף את הזרע האנונימי בזרעו מבלי לגלות לאף אחד. הריון מאוחר? סקסית בת ארבעים? איזה כיף לצאת עם בחורים צעירים? כן, מצלצל מוכר.

השתתפותה במותחן "מחיר הבגידה" לצד קלייב אוון (2006) מוכיחה שאין מדובר בשחקנית קומית טוטאלית ובלתי ניתנת לטרנספורמציה, אבל דבר אחד ברור- משהו בנוכחות שלה כשחקנית דרמטית או כפרסונה, לא מספיק מפותח, לא מספיק עצמתי ולוקה בחסר.

אולי זו העובדה שהיא אף פעם לא מעיזה לחצות את הגבולות ולהרשות לעצמה להיות לא יפה ונחשקת (ע"ע קמרון דיאז ב"להיות ג'ון מלקוביץ למשל) ותמיד יוצאת איכשהו כבחורה הטובה שמביאים הביתה לאמא; אולי זה בגלל שהייתה רייצ'ל יותר מדי זמן ושאף אחד, צופים, מפיקים והיא עצמה לא מסוגל להשתחרר מזה; אולי זה העיסוק האובססיבי של התקשורת בחיי האהבה של אניסטון ובעובדה שבמקום להפוך בגיל 40 לאשת משפחה מסורה כמו שהוליווד אוהבת, היא הולכת ומתאהבת בזמר ג'ון מאייר שצעיר ממנה בתשע שנים. ואולי היא פשוט יודעת לעשות הכי טוב אך ורק את מה שהיא עושה - לשחק בקומדיות רומנטיות.

נראה כי כל שנותר כעת, הוא להמתין בסבלנות לעשור הבא שלה, שאולי יביא עימו שינוי ובשורה. אבל עם מה שקורה בהוליווד לשחקניות מוערכות ומוצלחות שעברו את גיל החמישים, לא היינו בונים על זה.

התעלומה הגדולה באמת, קשורה בחוסר היכולת של ג'ן להמציא את עצמה מחדש אחרי שהייתה רייצ'ל גרין במשך עשר שנים תמימות