טור דה פראנס

לרגל יום הבסטיליה, כותבי נענע 10 יצאו למסע בין הסרטים ששיחררו סופית את צרפת מאימת הצפרדעים והמקלחת<BR>

רותם דנון: "סיפור בזיגזג"

תאונת דרכים ופקק תנועה הם שני מרכיבים עיקריים בנרטיב של "סיפור בזיג זג", הקומדיה הסוריאליסטית של פטריק שולמן מ-1983, המספרת על שני אמנים, שותפים לדירה, האחד צייר עיוור צבעים והשני צלם אובססיבי למין ביזארי, ועל מערכת היחסים של הראשון עם מפיקת רדיו. התאונה ופקק התנועה מייצגים את עיקר התמה של הסרט: שני אינדיבידואלים שלא מצליחים להשתלב בזרם המרכזי, ונתקעים כשהם מנסים. והסיבה שאני מתעכב דווקא על זה: אותו שולמן, במאי אלמוני למדי ללא הצלחות רבות, מת בתאונת דרכים לפני כשש שנים, בגיל 53. "סיפור בזיג זג" הוא אחת היצירות היותר מקוריות של הקולנוע הצרפתי בשנות השמונים, קומדיה מצחיקה מאוד וגם עצובה מעט של טעויות, שמציגה נפשות אבודות ומקסימות המשפיעות ומושפעות אחת מהשניה כרדיקלים חופשיים בתרכובת כימית לא יציבה.

פיני אסקל: "בלתי הפיך"

נכון לשנת 2002 כל מה שיכולתם לדעת על הצרפתים, באדיבות בדיחות עם ידועות, סטיגמות גזעניות, אלי יצפאן אחד וכמה אמיתות הסתכם בערך כך: הם אוכלים צפרדעים, ממעטים במקלחת ויש להם מקל שתקוע עמוק בתחת. "בלתי הפיך" של הבמאי הווירטואוז גאספר נואה, אותו סרט שצולם מסופו לתחילתו בעלק וואן שוט, יצא באותה שנה בקולנוע כדי לשחרר את אותו עם ממרתפי הבסטיליה באופן סופי ולהדביק עוד עובדה אחת וחשובה: עם צרפתים לא מסתבכים. עזבו אתכם מהאסתטיקה הכי מכוערת שידע הקולנוע בסצנות האלימות במועדון הרקטום, אבל שצרפתי יחדיר את באגטו לישבנה של איטלקייה (בכפייה. למשך רבע שעה. כשדפנות תפוחיה חובטים זה בזה)? אחחח, הנקמה בגויים, ויוה לה פראנס.

רון רייטן: "אמלי"

לאחר היכרותי עם משחקה הנפלא של אודרי טוטו ב"אמלי", בכל פעם שאני שומע את שמה של השחקנית היפהפיה אני מתפתה לראות כל סרט בו היא מופיעה, זניח, משעמם ומיותר ככל שיהיה. אמלי הוא ניצחון קטן של הקולנוע הצרפתי לדורותיו בעיקר לנוכח העלילה המקסימה והמקורית שלו. לאמלי פולן אם שעזבה אותה בגיל צעיר לטובת העולם הבא,ואב, רופא במקצועו, שמעולם לא חיבק אותה. המגע היחיד בינה ובין אביה היה בעת הבדיקה הרפואית החודשית שלה. מגע זה גרם לה התרגשות רבה וללבה לפעום במהירות, ועל כן אביה האמין שיש לה הפרעות בקצב הלב, ושמר עליה בבית תוך שהוא מונע ממנה לשחק עם ילדים אחרים. בשל בדידותה, פיתחה אמלי עולם פנימי עשיר ואהבה גדולה לדברים הקטנים שבחיים. בעולם המודרני בו רבים חיים כרובוטים, אמלי ממציאה כל יום מחדש והופכת את חייה ליצירת אמנות בה היא מעשירה את חיי האחרים, ובסופה אפילו מוצאת אהבה. והאמת? הגיע לה למצוא אותה

ענת זהר: "400 המלקות"

מדובר ביצירה ייחודית, עשויה בתבונתו המופלאה של הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו שניסה להעביר לקהל צופיו את תחושות ילדותו הזנוחה דרך סרט אוטוביוגרפי: אמו בגדה באביו ונישאה לאחר מתוך רצון לספק לו תא משפחתי חם, אך כשמהלך זה נכשל האשימה במכאוביה את בנה האומלל. בהמשך הוא נזרק מבית הספר, בורח מביתו, הופך לגנב ומוכנס למוסד לעבריינים צעירים. למי שעוד לא ראה את הסרט העתיק (1959) אגלה רק שמדובר בדרמה אנושית רגישה ומרגשת, ושיש לצפות למחנק מדמעות בגרון ובמקביל להתפרצויות בלתי נשלטות של צחוק. הסרט זיכה את טריפו בפרס הבימוי החשוב של פסטיבל קאן ובמועמדות לאוסקר, אך בייחוד ציין את נקודת התפנית האמנותית של הקולנוע הצרפתי, תפנית שמאוחר יותר תקבל את השם המהפכני "הגל החדש".

ליבי בגנו: "נלי ומר ארנו"

סרט קסום בפשטותו ואנושיותו על מערכת יחסים יוצאת דופן הנרקמת בין נלי (עמנואל ביאר המדהימה) לשופט בגמלאות (מישל סרו). נלי עוזבת את בעלה המובטל ומתחילה לעבוד כקלדנית אצל השופט ארנו, אחרי מפגש מקרי ביניהם. הוא מספר לה את זכרונותיו ורואה אותה חיה את החיים, התשוקה והיופי שחלפו על פניו. מערכת היחסים הנרקמת בין השניים מורכבת, מרתקת וטעונה וכשנלי מתחילה ברומן עם המו"ל הצעיר של השופט, מבין מר ארנו את גודל האובדן של נעוריו, אהבותיו ומימושו. במהלך צפייה בסרט, נדמה לפרקים שמדובר בסרט של מייק לי או קן לואץ'- ריאליזם שנכנס ישר לבטן, דמויות אשר חפות מגינונים והמון כמיהה לאהבה. נצחונה של האמת הכואבת של החיים.