אינדי להמונים

כתוביות הפתיחה

סרט אינדי ראוי שייפתח בהצהרת כוונות. כתוביות הפתיחה הן מקום הולם לבטא הצהרה שכזו. "ג'ונו" נפתח בכתוביות מאויירות - הבמאי ג'ייסון רייטמן הפקיד את האחריות לנושא בידי סטודיו שאדופליי, שכבר טיפל בכתוביות הפתיחה לסרטו הקודם, "תודה שעישנתם".

קומיקס הוא האמנות החביבה על צעירים איכותיים בקולנוע. על דוגמאות העבר נמנים קווין סמית', "העולם שבפנים" ו"אמריקן ספלנדור" (השניים האחרונים אף הגדילו לעשות כיוון שמקורם בקומיקס). ב"ג'ונו" הקומיקס קיים במידה עלילתית פחותה, ועל כן מקומו מקודם בכתוביות הפתיחה.

נקודות בונוס למאמץ הנוכחי: הפקת הכתוביות מתועדת בפליקר

הפסקול

באינדי כמו באינדי, לא נופלים למיינסטרים. חוץ מהניימדרופינג ההכרחי בתוך העלילה ("איך את לא מכירה את הביצוע של סוניק יות' לקרפנטרס?"), עורכת הפסקול היא המוסיקאית הניו-יורקית קימייה דוסון. דוסון כללה בתוכו את עצמה ועוד נציגים מתבקשים - החל מהקינקס ו-וולווט אנדרגראונד, דרך סוניק יות', קט פאוור ועד בל וסבאסטיאן. אלטרנטיבי, אך ענוג.

הרווח בפסקול שכזה הוא גדול, שכן אינדי הוא תו תקן עכשווי למגניבות ודרך מהירה להרשים את קהל היעד המיוחד. חוץ מזה, כיוון שנציגי המוסיקה האלטרנטיבית כאן מגיעים על טהרת הנעים, ניתן למשוך גם צופים שאינם מורגלים בסגנון. וכן, הפסקול של "ג'ונו" הפך ללהיט.

אב רוחני: "אתה חייב לשמוע את השיר הזה, הוא ישנה לך את החיים"- כך אמרה נטלי פורטמן לזאק בראף בסרט הביכורים של אותו בראף, "גרדן סטייט". השיר היה של "השינז" ובתגובה המכירות של הלהקה הרקיעו שחקים, במונחי אינדי.

הבחורה

ותמיד תהיה בחורה - אם לא בתפקיד הגיבורה הראשית, אז כנערת החלומות של הגיבור והצופים (אלה שנמשכים לנשים). הסטרייטיות הנותרות רוצות לחשוב על עצמן שיש בהן משהו ממנה.

זוהי ג'ונו מק'גאף. היא בת 16, אבל מדברת כמו תסריטאית בת 30. אופנתית היא מגיעה מהפלח האתני-היפסטרי. היא מבריקה, משעשעת ואוחזת בדעות מוסיקליות וקולנועיות מוצקות ונכונות לרוח התקופה - מוסיקה אלטרנטיבית וסרטי אימה.

קודמותיה בז'אנר: נטלי פורטמן היתה כזו עוד בינקותה ב"בחורות יפות" ואחר כך ב"גרדן סטייט"; ת'ורה בירץ' וסקרלט ג'והנסן היו הגרסאות של "העולם שבפנים"; קייט ווינסלט לא רצתה, אבל היתה זו של "שמש נצחית בראש צלול".

התסריט

העלילה אינה מורכבת. ג'ונו נכנסת להריון בטעות ומחליטה למסור את התינוק לאימוץ. היא מאתרת את ההורים המאמצים הראויים בעיניה ובינתיים מנסה לנהל את חייה ואהבותיה כרגיל. מעבר לעלילה הבסיסית, תשומת הלב התסריטאית מופנית לאפיון הדמויות, אורח חייהן והדיאלוגים שבינן. הלך הרוח - ניתוק רגשי. זהו צו התקופה. הדמויות משחררות את הרפליקות שלהן והניימדרופינג התרבותי בתוספת מידות משתנות של ציניות וריחוק, על אף שהאירועים בחייהם דורשים תגובות מעט יותר נסערות.

איפה ראינו את זה קודם: לא סתם "ג'ונו" מוזכר תמיד בנשימה אחת עם "מיס סאנשיין הקטנה". שם היה אקדמאי המתאושש מנסיון התאבדות, ילדה שמנמנה שחולמת להיות מלכת יופי, טינאייג'ר מתוסבך ואב שהקריירה שלו הולכת לשום מקום. כאן אלה הם טינאייג'רית הרה וזוג הורים מאמצים עם דרישות שונות האחד מהשני ומהחיים.

מאחורי הקלעים

האנקדוטות המפתות אינסופיות - התקציב היה זעום. הבמאי בן 31 וזה רק הסרט השני שלו באורך מלא. בנוסף, התסריטאית דיאבלו קודי, שזהו סרטה הראשון, התפרנסה עד כה מסטרפטיז, הפעלת קו טלפון אירוטי וספר שכתבה על משלחי היד האחרונים. מההורים האלה יצא סרט מתוק, יצירתי ומפתיע, שהיה להצלחה כבירה, זכה בעשרות פרסים ומועמד כעת לארבעה אוסקרים חשובים - הסרט, התסריט, הבמאי והשחקנית הראשית.

יש עוד כאלה: תסריטאית חשפנית עוד לא היתה. בעניין התקציב המזערי והאוסקר שבא אחריו, ע"ע "מיס סאנשיין הקטנה".

ועכשיו ברצינות

"ג'ונו" הוא סרט מתוק, מצחיק ושנון – כזה שהצפייה בו לא מפסיקה להיות נעימה. אלן פייג,' המגלמת את ג'ונו, היא בכנות הבחורה הכי מוצלחת מזה תקופה. מייקל סרה, כאביו של העובר, משלים את פייג' בדמות הגיק החינני שכבר גילם ב"סופר באד". דמויות המשנה מופקדות בידי שחקנים עם יכולות קומיות מובחנות, בהם ריין ווילסון (דווייט מ"המשרד"), ג'יי. קיי סימונס ("אוז", "ספיידרמן"), אליסון ג'ני ("הבית הלבן") וג'ייסון בייטמן ("משפחה בהפרעה"). דיאבלו קודי מספקת דיאלוגים שוודאי עוד יצוטטו בעתיד, וג'ייסון רייטמן מביים את כל העסק בביטחון ושליטה.

רק שהעובדה שב"ג'ונו" הכל מתפקד כהלכה, בכל זאת לא מטשטשת את התחושה הפחות נעימה שהנה פוצח לו המתכון ליצירת סרטי אינדי שגם ידפקו קופה. מאז האבטיפוס - "העולם שבפנים" - לא נפסק שטף המנסים לשחזר את ההברקה. כדי שהקסם לא יהפוך למעייף ויוזיל את ערכן של ההצלחות שכבר התרחשו במסגרתו, כדאי שג'ונו יהיה הסרט האחרון שיבוצע לפי התבנית הזו להצלחה.