טים ברטון עושה את אי.טי?

מה היה קורה אם אלפרד היצ'קוק היה חי עכשיו ועושה את הסרטים שהוא היה עושה אז, אבל עכשיו? ואם במאי חדש היה מנסה לעשות סרט של היצ'קוק עכשיו, אבל כמו שהיצ'קוק היה עושה אותו אז, ולא כמו שהבמאי החדש היה עושה אותו אז, או עכשיו, או כסרט שלו ולא של היצ'קוק בעצמו? הא? של מי הסרט הזה בכלל? אלה הן השאלות הטורדות את מנוחתו של הספרן המטורף מרטין סקורסזה בימים אלה.

סקורסזה הוא הידיד הטלפוני האולטימטיבי כשמדובר בידע קולנועי. הוא לא משאיר את העבודה במשרד. בעוד שבמאים אחרים בני דורו פנו מזמן לגידול ענבים, סקורסזה העיד בעצמו שעדיין, אופן הבילוי המועדף עליו הוא ימים מלאים בחדרי הקרנות פרטיים ובגמיעת עוד ועוד גלגלי סרטים.

אלא שהילד הקטן עם הגבות הגדולות יודע לנתב את האובססיב-קומפולסיב שלו לאפיקים מתגמלים גם לחובבי סרטים אחרים. ב-1990 הוא ייסד, עם כמה קולנוענים חברים אחרים, את ה-"Film Foundation", אגודה המוקדשת לשימור המורשת הקולנועית האמריקנית וסרטיה האבודים.

במסגרת הנבירה הארכיונית שלו, סקורסזה מצא גביע קדוש במונחים מקצועיים: שלושה וחצי דפי תסריט שאלפרד היצ'קוק כתב לסרט שמעולם לא צילם. אז עם האוסקר המיוחל שלו מעל האח - אוסקר אחד יותר ממה שהיצ'קוק זכה לו בחייו - סקורסזה פנה לשימור אקטיבי והחליט להסריט את הדפים.

להסריט כמו היצ'קוק, לא כמו סקורסזה, כאמור. סקורסזה בחר להיצמד לטכניקות הבימוי והצילום של היצ'קוק ולחלץ את הסרט שהיה צריך להיות מתוך דפי התסריט. התוצר הוא "The Key to Reserva" (לחצו כאן לצפייה>>), סרט קצר וסלחו לנו, מרגש, על שני במאים וילד המבחנה שלהם. ומהיצ'קוק יש בילד את הגבריות האמריקאית במצוקה, את הבלונדינית, הפסקול וזוויות הצילום ובכל זאת מסקורסזה יש בו גם את תנועת הדולי הארוכה, והנחישות להתקיים.

אז רצינו גם. לא שאנחנו היצ'קוק, או סקורסזה, או מסוגלים לפיתולי המחשבה שהביאו את הסרט הקצר הזה לידי קיום. אבל לו היינו יכולים לעשות שאפל על ההיסטוריה הקולנועית, היינו שמחים לקבל כמה ציוותים חדשים. הנה כמה מהם.

טים ברטון >> "אי.טי" של שפילברג

לכאורה, כל יצירת אמנות היא תוצר של זמן ומקום ספציפיים, ובמקרה של סרטים, של הוויה ספציפית במוחו של יוצר ורגע על ציר התפתחות הטכנולוגיה הקולנועית, אבל בואו נרשה לעצמנו רגע לפנטז. בוא ניקח את "אי.טי", הסרט שהביא את אחד מסיפורי החברות הקלאסיים של כל הזמנים בין ילד בודד לחוצן חביב. סטיבן שפילברג אמר שיצר את הסרט בעקבות חבר דמיוני שהגה לאחר גירושי הוריו. מעט מהותי מהטרגדיה ההיא זלג למה שהפך לסרט המשפחתי המושלם הזה.

עכשיו בואו וניקח את "אי.טי" ואת הקשר הסימביוטי שלו עם הילד אליוט; את סצינת התעופה הפנטסטית שלהם על אופניים לאור ירח; את האנלוגיה לחיים בעציץ שקמל ופרח - בואו ניקח את כל חומרי הגלם הנהדרים הללו שספילברג רמז אליהם ביצירה הסמי-ריאליסטית שלו, וניתן אותם לבמאי קצת פחות חסכני, מר טים ברטון.

ברטון ("צ'רלי בממלכת השוקולד","המספריים של אדוארד"), אנימטור ומעצב בהכשרתו, יוצר בסרטיו יקום ויזואלי, גותי, מרהיב וגרוטסקי ועושה כבשלו בגבול המטושטש שבין המציאותי והדמיוני. "אי.טי" אצל ברטון היה פחות חמודי ובעל מנעד תכונות מגוון ובועט. הסמלים הרעיוניים שספילברג השתמש בהם היו מקבלים אצלו שפיץ נושך. רק דמיינו את הסצינה בה אי.טי שותה בירה ואליוט משתכר במקומו ומשחרר את כל הצפרדעים בשיעור ביולוגיה - ברטון היה עושה ממנה מטעמים קיצוניים והעולם בו מתקיים הסיפור הקלאסי היה הופך אצלו לאגדה ויזואלית חד-פעמית, עם תשומת לב מקסימלית לפרטים הכי קטנים.
(גולן כספי)

פול תומס אנדרסון >> "האזרח קיין" של וולס

בין אם אתם מסכימים ובין אם לאו, אין עוררין על כך ש"האזרח קיין" של אורסון וולס נחשב לאחת מיצירות המופת של הקולנוע. בשל הסיבה הזו בדיוק, סביר להניח שלא נראה לסרט הזה רימייק בשנים הקרובות, אם בכלל. ישנם סרטים שאסור לגעת בהם.

בכל זאת, אם ישנו במאי שהייתי רוצה שיביים את "האזרח קיין" והיה עושה את זה בכבוד הראוי לו, זה פול תומס אנדרסון ("מגנוליה"). אנדרסון בעצמו בטח היה רוצה לחדש איזו יצירה של רוברט אלטמן, מורהו הרוחני והבמאי המנוח שליווה בסרטו האחרון "המדריך לחיים בכפר". אבל עבורי זהו קיין שממתין לו. אנדרסון העילוי ביים יצירה כה מורכבת ועשירה כמו "לילות בוגי" כשהיה רק בן 27. וולס ביים את "האזרח קיין" בגיל 26, כבר ההתאמה הכרונולוגית מבטיחה.

איזו סאגה פרש לפנינו אנדרסון, על עלייתו ומפלתו של כוכב הפורנו דירק דיגלר, הדומה ברוחב היריעה לסיפורו של קיין - איל העיתונות שחירב את עולמו. בקרוב ייצא סרטו החדש של אנדרסון "There Will Be Blood", על איל נפט מיזנתרופ וחסר מעצורים והאובססיה שלו לכסף ותהילה, ולא משנה את חייהם של מי יהרוס בדרכו. או אז, דמותו של צ'רלס פוסטר קיין תהדהד באולמות הקולנוע, והקטע שלפניכם ייראה הגיוני לחלוטין.
(מטין בילמן)

סטיבן צ'או >> "הנער" של צ'אפלין

חבל על הבמאי שינסה לעשות עיבוד מחודש לסרט של צ'ארלי צ'אפלין. אבל אם כבר לנסות, היה מעניין לראות מה סטיבן צ'או היה עושה עם "הנער". בסרט האילם של צ'אפלין מ-1921, הנווד מאמץ תינוק יתום שננטש על ידי אמו הענייה. השניים מתפרנסים בדוחק, כשהילד מנפץ שמשות של בתים וחנויות ואביו המאמץ מגיע להושיע עם שמשה טרייה להחלפה. בהמשך, גורמים עויינים מנסים לנתץ את האידיליה המשפחתית ולבסוף היתום, הנווד והאם הצעירה שהתעשרה מתאחדים על אף הקשיים. והקשיים באגדה המודרנית הזו הם שפל כלכלי, פערי מעמדות ומאבקו של אחד למען אהבה ומשפחה.

סטיבן צ'או ההונג-קונגי התפרסם אצלנו עם קומדיות הקונג-פו שלו, "כדורגל שאולין", והמערבון הסלפסטיקי "מהומה בשנחאי". יש לו את החמלה, הרגישות הפוליטית לנדכאים והאופטימיות הכמעט-ילדותית שיכולות לאפשר לו להכנס לנעליו של צ'אפלין. ובענייני האלסטיות הפיזית, יש לו את הקונג-פו, שיוכל להנדס שבירת שמשות לחלוטין ייחודיות. בהמשך השנה צפוי לצאת לצ'או מד"ב הקונג-פו "CJ7", בו יגלם אב קבצן לילד צעיר, ואז יוכל ודאי להבהיר שאכן מדובר כאן בצ'אפלין הסיני הראשון.
(אפרת אסקירה)

מר חסון ישחרר את הבופור ועוד זיווגים קולנועיים בחלק ב'>>