ציץ ציץ, ואין מה להציץ

"הערב, בערוץ הסרטים הקאלסיים של קלאמפ, אל תחמיצו את 'קזבלנקה' - עכשיו בצבע ועם סוף טוב יותר" (הבניין החכם, "גרמלינס 2").

עיבודים קולנועיים חדשים לקלאסיקות ותיקות הם עסק מסובך. יש להתחשב בשינוי המקום, בזמן שחלף ובשינויים הלשוניים, התרבותיים וההתנהגותיים שהוא מביא עמו, ויש גם לתת את הדעת על הסיבה. מותח יותר, צבעוני יותר, מהיר יותר וחזק יותר - אלה לא מרכיבים סיבה טובה; מקסימום סיסמה של אולימפיאדה.

"דיסטרביה" הוא עיבוד חדש שכזה ל"חלון אחורי" של היצ'קוק. אמנם הסרט החדש לא מעניק קרדיט לקודמו, אולם את הבסיס המשותף אי אפשר להחמיץ: איש אחד המרותק לביתו, מציץ בסביבתו דרך חלון וצופה במקרה במה שנראה כמו רצח. מה יעשה הצופה?

במעבר מהגרסה האחת לאחרת, הועתק המקום לפרבר אמריקאי, והמציצן וחבריו הפכו לטינאייג'רים בחופשת קיץ. האיש הפעם אינו ג'ימי סטיוארט בכסא גלגלים, כי אם שייה לבאף ("רובוטריקים"), המגלם את קייל, צעיר שהעביר שנה מלאה בזעם, לאחר שצפה במותו של אביו. בסוף השנה, הכעס מסתכם בהכאת מורה, ביקור בבית משפט וגזר דין של שלושה חודשי מעצר בית. אל קרסולו מחובר צמיד משטרתי המגביל את תנועתו אל מרחבי ביתו הפרברי.

תחילה, העונש נראה לקייל כמו משחק ילדים. הבית האמיד שלו הוא ממלכה טכנולוגית מתווכת מציאות: הוא מאובזר בטלוויזיות רחבות, אקסבוקס ו-PSP, ומחובר לעולם החיצון דרך טלפון סלולרי, אינטרנט ואיי-טונס. גם בלי עונש, טינאייג'ר ממוצע לא צריך או רוצה לצאת מבית כזה.

כשאמו של קייל (קרי אן מוס, "מטריקס") מחליטה לצמצם כמה מן ההטבות הללו, הילד פונה אל חלונות ביתו. אלה מספקים לו הצצה למציאות הפרברית שבחוץ, לשכן שבוגד באשתו עם העוזרת; לשכנה הטינאייג'רית החדשה ששוחה בביקיני כל בוקר.

אינספור סרטים וסדרות טלוויזיה לימדו אותנו להכיר את מצבת הדיירים הרגילה של כל פרבר אמריקני. במורד הרחוב ודאי ישנה האם החד-הורית שמחלטרת כספקית מריחואנה שכונתית; מעבר לכביש ישנו ההוא שעוסק בפינוי פסולת ככיסוי לעסקי המאפיה שלו; וממולו גרה הגברת שמדברת עם בול העץ שלה, כמובן. כשגרים בפרברים, חלונות הבית הם תחליף הטלוויזיה הזמין ביותר. בהבזק קטן של מודעות, קייל אפילו מצהיר שמעבר למסגרת החלון, נמצאת תכנית הריאליטי החדשה הכי טובה בשכונה.

אל הגילוי המרגש, מצרף קייל את חברו הטוב רוני (אהרון יו), שמספק אלמנטים קומיים לסרט, ואת אשלי (שרה רומר), השכנה עם הביקיני, שהופכת להיות מושא אהבה ושותפה למציצנות. השלושה מתמכרים לריאליטי החדש, כשאת מירב תשומת לבם נוטל השכן מר טרנר, בגילומו של דיוויד מורס, הבקיא בגילום דמויות מלחיצות שכאלה. החברים מזהים דפוסים מסתוריים בהתנהגותו של השכן, ומתחילים לחשוד שהוא קשור למקרה רצח שראו בחדשות.

לנגד עיניים משועממות

עד כאן הכל חולף בסדר, ואכן המערכה וחצי הראשונות של "דיסטרביה" נראות כשילוב מעניין של סרט נעורים ומותחן פסיכולוגי. את החיובי ב"דיסטרביה" יש לזקוף במידה רבה לשייה לבאף, שמסרט לסרט מלטש את כל פניו האפשריות של צעיר אמריקאי, ועושה את זה בחן רב.

אפשרויות ההמשך היו יכולות להיות מרתקות. אפשר היה להעמיק בשאלה מדוע קל כל כך לילדים להאמין שהשכן אכן מעורב בפלילים; עד כמה חשדותיהם נאמנים לאמת או שמא מקורם בדמיון פעיל כתוצאה מחשיפה ליותר מדי ריגושים ודימויים של חיים מעוותים בפרברים. למעשה, גם בלי חקירות פסיכולוגיסטיות מדי בנוגע למהי מציאות ומהי בדייה, ניתן היה לאבזר את הילדים במעט יותר מודעות לאופי המתעתע של מציצנות, או לפחות לקונבנציות של סרט אימה, כדי שהתוצר הסופי לא יהיה צפוי עד זרא.

אלא שבמקום כל האפשרויות הללו, "דיסטרביה" פונה לנתיבים בנאליים שאת הטוויסטים בהם אפשר לזהות מקילומטרים. את המתח הפסיכולוגי מחליפים דם ואימה. הסרט מייצר הפחדות, אפילו אפקטיביות, אבל אלו בנויות על מוסיקה מלחיצה, משחקי אור וצל וחיתוכי סצינות מהירים. ההפחדות אולי מקפיצות בעת הצפייה, אבל דבר לא נשאר מהן אחריה.

"דיסטרביה", כמתחייב משמו של הסרט, רוצה להציג תמונה מטרידה של חיים פרבריים, אבל הוא עושה את זה בכלים מתלהמים שהופכים אותו לגרסה לילדים של רעיונות שהיו יכולים להיות מוצלחים. דבר לא מתערער אחרי הצפייה ב"דיסטרביה"; כבר ראינו את זה הרבה יותר מדי פעמים. וכשסרט על מציצנות לא מדגדג לצופים טיפה את היצר, משהו בו לחלוטין לא עובד.