מחול השגיונות

באחד מהראיונות שאנג לי העניק בעקבות ההצלחה של "נמר, דרקון", הוא טען שחלומו הגדול של כל במאי סיני הוא לעשות גרסה משלו לסרט אמנויות לחימה. כך הוא הסביר את המעבר שלו מדרמות משפחתיות קטנות על יחסי מזרח-מערב (או מערב בלבד) לאפוס סיני תקופתי ענק. ז'אנג יימו, שכבר שנים סוחב את התואר "גדול במאי סין", כבר הצהיר שהוא מסכים עם אנג לי. אחרי שנים של סרטים ריאליסטיים עדינים, ז'אנג פצח בטרילוגיית הראווה שלו, שנפתחה עם "גיבור" והמשיכה ב"מחול הפגיונות". כעת מתווסף אליה "קללת פרח הזהב", המספק מנה עמוסה מידי של החסרונות והיתרונות שהופיעו בשני קודמיו.

"קללת פרח הזהב" הוא אפוס תקופתי ענק, מרהיב ויזואלית כמו שני קודמיו, ויותר מלודרמטי ועקר רגשית משניהם יחד. בתורת "משהו רקוב בשושלת טאנג", יימו מנפק טרגדיית תככים במשפחת המלוכה הסינית של כמה מאות שנים לפני הספירה. הדמויות המרכזיות הן הקיסר האכזר (צ'או יאן פאט); רעייתו הקיסרית המיוסרת (גונג לי); שני ילדיהם המשותפים; ונסיך הכתר, בנה של הקיסרית הקודמת, המנהל רומן עם אשת אביו הנוכחית. אחרי עוד כמה תככים, מספר סודות משפחתיים מתגלים - והעסק מבשיל לכדי מרד מבית נגד הקיסר.

הסיפור כולו מתרחש במהלך ההכנות האחרונות של החצר הקיסרית לקראת חג פרח הזהב. יימו מקפיד על סכמת צבעים מנומקת בסרטיו, והדוגמה הברורה ביותר לכך היא "הפעמונים האדומים", שלו. ב"קללת פרח הזהב", יימו מגדיר את היכלי הקיסרות בצבעוניות של זהב ואדום, צבעי המלוכה והעושר המופרז וגם צבעו של פרח החג ושל הדם הנשפך במהלכו. יימו מותח את הסמליות הזו עד סופה, כאשר בקרב הענק האחרון, הצבעים מתהפכים וצבא גדול של מורדים במדי זהב פורצים אל החצר הקיסרית המכוסה בשטיח פרחים זהובים, וצרים על משמר המגן הקיסרי העוטה שחורים.

זה נראה נהדר, וכן עוד מספר סצינות של אמנויות לחימה ריקודיות ומדממות המשולבות בסרט. לקרב טיפות הגשם של "גיבור" והקרב בין קני הבמבוק ב"מחול הפגיונות", מוסיף יימו לפנתאון הסצינות המרהיבות את הסצינה מתוך "קללת פרח הזהב" שבה לוחמי צללים גולשים באוויר על חבלים, מההרים אל תוך בית האחוזה הכפרי הממוקם בוואדי שבין המצוקים. את המיומנויות הוויזואליות הללו, ז'אנג יימו ינצל ודאי במופעי הפתיחה והסיום של אולימפיאדת בייג'ין, אותם נבחר לביים, אבל ב"קללת פרח הזהב", ההתענגות עליהן מוכיחה עצמה כמופרזת מדי.

למעשה, ההתענגות הזו היא המאפיין העיקרי של הסרט בכל מימדיו - למן האסתטיקה המוגזמת ועד הדרמטיזציה המוקצנת של ההתרחשויות בתוך המשפחה הקיסרית, שנוטה יותר למחוות סנסציוניות ופחות לביסוס מערך פסיכולוגי אמין של מניעים. בין הכושלים העיקריים בגזרה זו הוא צ'או יאן פאט, שנותר איתן באטימות פוטוגנית גם כאשר משפחתו קמה עליו והשושלת הקיסרית מגיעה אל קצה.

את הטרגדיה האמיתית של "קללת פרח הזהב", ניתן אולי למצא באזוריה של גונג לי, שעומדת לבדה במאמץ לספק אמינות רגשית לדמותה. גונג, שריד מסרטיו המוקדמים של הבמאי, מצליחה להעביר משהו ממצוקותיה הטיפוסיות של אשה בחברה גברית מסורתית. אך גם מאמצה זה נופל קרבן לפשטנות המבנית של הסרט ומקריב רגע נצחון שיכול היה להיות שלה, לטובת סגירת מעגל הטרגדיה.