בחזרה לגיל 13

"אושן 13", כמו 12 ו-11 לפניו, הוא מסיבת הכיתה שמעולם לא הוזמנתם אליה. באופן לחלוטין לא מנחם אך נאמן למציאות כפי שהיתה בילדות, הילדים המקובלים של "אושן 13" הם לא רק יפים ומוצלחים, הם גם חכמים ושנונים, ויכולים לנהל שיחה קולעת ביותר על כל הסרטים הנכונים. כאן, כמובן, מועצם סף התסכול. הנה נמצאת חבורת אנשים שהצליחה למלא את כל מחויבויות המאגניבות הרגילות שלה, ועם זאת, מחזיקה ברמת ידע מכובדת, שאם היה צדק בעולם, היתה שמורה רק לשורצי סינמטקים אובססיביים, מתוסכלים מינית אך מבריקים.

מזה כמה עשורים, הקולנוע ההוליוודי, ובייחוד סרטי ההתבגרות שהוא ייצר, הציבו את הדחוי במרכז, והאנדרדוג היה לגיבור המושך של המדיום. גם הוא הפך בעקבות שימוש יתר ושחיקה לגיבור לא סביר וקלישאי, ובכל זאת, כשאית'ן הוק ציטט מ"המורד" ב"מציאות נושכת", קל היה להאמין שדמותו צפתה מספיק פעמים בסצינה שבה פול ניומן טוען שהוא יכול לאכול חמישים ביצים. ג'ורג' קלוני ובראד פיט? הם באים מאסכולה אחרת של כוכבות, וכבר שלושה סרטים הם מדגמנים רעות גברית משובבת מהסוג הישן. הם אלה שהייתם רוצים להיות כמותם, או לפחות להיות במעגל הסגור של האנשים שנחשבים חברים שלהם.

גם בתשלום האחרון בסדרה, הציר המרכזי הוא שוד מחוכם שדני אושן וחבורתו מתכננים ומוציאים לפועל. העלילה שבה אל עיר ההימורים לאס וגאס, וכמאמר הקלישאה - הפעם זה אישי. המטרה היא איל המלונאות וההימורים ווילי בנק (אל פצ'ינו) שבדיוק משיק קומפלקס ענק בלאס וגאס. אליוט גולד, מבכירי חבורתו של אושן, היה אמור להיות שותף בעסק החדש, אבל בנק הונה אותו והותיר אותו מרושש ובבית חולים אחרי התקף לב.

אף אחד לא פוגע בחברים של אושן וחי לספר על זה, ועל כן החבורה מתכננת נקמה מקיפה, הכוללת פיצוח של הקאזינו וריסוק המוניטין של בית המלון החדש שמקיף אותו. אבל בסטייל, ועם מחוות ואנקדוטות קולנועיות מפה ועד הודעה חדשה.

למעשה, מראשיתה, סדרת הסרטים של סטיבן סודרברג התייחסה יותר לקולנועיות של עצמה מאשר לשוד המזדמן בעלילה. אלא שמה שהיה ענייני ב"אושן 11" (דון צ'ידל צופה בטלוויזיה בשידור בניין שנהרס מאחוריו) והפך לגימיקי ב"אושן 12" (ג'וליה רוברטס מגלמת בהפוך על הפוך את עצמה), הופך ב"אושן 13" למהות הדבר כולו. אל פצ'ינו אמנם אומר במהלך הסרט "שיזדיין פרנק סינטרה", אבל יתר הסרט אומר בדיוק ההפך. "אושן 13" מנסה יותר מקודמיו לחדש את אווירת הכוכבות ההוליוודית הישנה ואת ימיה של ה"רט פק", שבראשותו של סינטרה, שלטה בגרסה המקורית של "אושן 11" משנות ה-60.

גבריות חדשה-ישנה

קלוני כאושן נראה כאן כגיבור ראשי קלאסי, והדמיון המפתיע שלו לקרי גרנט, ודאי אינו מקרי. מערכת היחסים שלו ושל ראסטי (פיט) משתכללת עוד יותר מבסרטים הקודמים, והשניים מריצים ירידות הדדיות ושיחות נפש לאורך הסרט, במידה המבהירה את השותפות העמוקה ביניהם. יותר מכך - בדיאלוג ביניהם, אושן מאחל לראסטי משפחה וילדים באופן שמבהיר שזהו קלוני שמשתעשע עם חייו האישיים המפורסמים של פיט. כלומר, אלה אינם רק שחקנים העורכים מחווה להוליווד של פעם, אלה הם הדור הבא של אותו סוג של הוליווד.

בהתאם, גם מקומן של הנשים נפקד מ"אושן 13". לג'וליה רוברטס וקתרין זטה ג'ונס, אין מקום בטור דה פורס הגברי הנוכחי. גם אלן ברקין, שצורפה לצוות השחקנים כיד ימינו של פצ'ינו, היא משנית לעלילה עד כדי כך, שכמעט ניתן להאמין שצורפה רק כדי להזכיר את שיתוף הפעולה הקודם שלה עם פצ'ינו ב"ים של אהבה".

קשה למנות את כל שאר המחוות והאזכורים הקולנועיים הרבים המשולבים ב"אושן 13". אלה מתחילים במספר קריצות ל"הסנדק", עם אנדי גרסיה ששוב משמש ככלי לחיסול האימפריה של פצ'ינו, וממשיכים עד "ויוה זפאטה!", במספר אפיזודות משעשעות, בהן קייסי אפלק המושתל במפעל מקסיקני, מנהיג את העובדים במרד נגד תנאי העסקתם.

ברור גם שכל המשתתפים ב"אושן 13" באו לעבודה במטרה ליצור אווירה של חגיגה שתדביק את הצופים בשמחה. זה אמנם עובד - את הסרט כולו ניתן להעביר בחיוך עם כמה הבזקי צחוק במהלכו, אלא שבסיכומו של עניין, אושן וחבורתו יוצאים כל כך משועשעים מעצמם, עד שלבסוף משהו מחמיץ בכל החבילה.

אופי השוד, המניעים והטוויסטים ההכרחיים, הם אותם אלה שהופיעו בשני הסרטים הקודמים, כך שכל מה שיש ל"אושן 13" לחדש, מצוי בהגדלת מינון השנינויות הקולנועיות המחושבות. אלה, בשלב מסויים, נדמות להעלאת גירה על ידי חבורה מדושנת ומרוצה מעצמה יתר על המידה. בנקודה הזו, החגיגה סוגרת את שעריה בפני אורחים מזדמנים, והמעגל הפנימי נותר טרחני, מסונוור ומשועשע מעצמו. כמו, בעצם, כל מסיבות הכיתה.