פינצ'ור

"זודיאק" היה יכול להיות סרט גדול אם רק דיויד פינצ'ר לא היה תופר לו פתרון

ברגעיו הראשונים, ניתן לטעות לחשוב ש"זודיאק" הוא סרט אימה. בלילה מואר בפנסים, המצלמה חולפת על פני שורת בתים פרווריים. צעירה ברכב אמריקאי אוספת את הפרטנר שלה לאותו הערב, והשניים ממשיכים בדרכם לעבר משעול אוהבים אקראי. ברקע מתנגן שיר פסטורלי על גבול הפסיכדלי כאות נוסף לעתיד להתרחש, ואכן, כמו באגדה אורבנית ותיקה, רכב שחור מסנוור מאחור, ובחסות החשכה והאור, הנהג יורה בבני הזוג ומשאיר אותם לבדם מדממים בלילה. עם הפתיחה המהודקת הזו, "זודיאק" והבמאי דיוויד פינצ'ר מסמנים את מרחב הפעולה שלהם לשעתיים וחצי הקרובות - זה לא יהיה סרט אימה, אלא סרט על איך בונים סיפורים.

"זודיאק" מבוסס על אחת מהתעלומות המפורסמות ביותר בהסטורית הפשע האמריקנית, קורות המרדף המשטרתי והעיתונאי אחר הרוצח הסדרתי שקרא לעצמו זודיאק והטיל צל כבד על אזור מפרץ סן פרנסיסקו בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים. אותו זודיאק, נהג לשלוח למשטרה ולמערכות העיתונים החביבות עליו, מכתבים מתריסים בליווי צפנים ובהם הוראות הפעלה, התרברבויות ואיומים שונים. מניין הנרצחים שלו מעולם לא הוסדר רשמית, והוא נע בין חמישה לפי השמרנים, וכמעט ארבעים, לפי המאוהבים במיתוס.

זודיאק מעולם לא נתפס. עובדה זו, בשילוב עם האופי הפומבי של מסע הרציחות וגם, כנראה, הרקע של קליפורניה והקירבה הגיאוגרפית לעיר הסרטים, הפכו את זודיאק לכוכב פופ מסוגו, לצד צ'רלס מנסון והיונבומבר בשעתו. אלא שהתהילה של זודיאק לא הסתמכה על עצמו בלבד. שלושה גיבורים נוספים החזיקו את הסיפור הזה: מפקח המשטרה הצבעוני דיוויד טושי (מארק רופאלו); כתב הפלילים הדרמטי פול אייברי (רוברט דאוני ג'וניור); והקריקטוריסט הצעיר רוברט גרייסמית' (ג'ייק ג'ילנהאל), שעבד עם אייברי באותה מערכת עיתונאית ופיתח עניין אישי בלכידתו של הרוצח הסדרתי. על רבי המכר שגרייסמית' כתב לבסוף, הסרט הנוכחי מבוסס.

אלו הם חומרי הגלם של דיוויד פינצ'ר והתסריטאי שלו ג'יימס ונדרבילט. עמם הם יצרו סרט שהוא התיאור המפורט והמדוקדק ביותר שניתן להעלות על הדעת של ההליך המשטרתי, המעורבות העיתונאית, התפתחות החקירה לאורך השנים והשפעותיה האישיות על חיי הנפשות המעורבות. אבל מעניין מכך (ואין לטעות, כל הסיפור הזה כבר מאוד מעניין, ומותח, ומסקרן), הוא השילוב של מבט עילי מודע ביותר לאיכויות האיקוניות של כל אחד ממרכיבי "זודיאק". במילים אחרות, "זודיאק" מכיר בכך שהסיפור כולו והאנשים האמיתיים המעורבים בו, ראויים שיעשו עליהם סרט, ושגם בזמן אמת, כולם ידעו את זה.

קחו למשל את דיוויד טושי, מפקח המשטרה שעוד לפני פרשיית זודיאק כבר התערבב עם הוליווד, כשסטיב מקווין ביסס עליו את דמותו ב"בוליט". פול אייברי גם הוא היה כתב פלילים לפי הספר, כולל היוהרה הבסיסית והנטייה ההכרחית להתמכרות לאלכוהול וחומרים נרקוטיים אחרים. רק גרייסמית' הוא היוצא דופן - מעין דמות מספר חיצוני, עם חוש לסיפורים וחיבה לקולנוע, שמצליח להבין מרמזיו של זודיאק הרוצח הסדרתי, שהוא שאב השראה מסרט קולנוע משנות השלושים, בו רוזן תמהוני נהג לצוד אנשים.

"זודיאק" גם מאזכר את סרט הקולנוע הראשון שנעשה בהשראת הרוצח המפורסם. "הארי המזוהם", בכיכובו של קלינט איסטווד, הופק שנתיים בלבד לאחר פרסום מקרי הרצח הראשונים. כשהחקירה האמיתית היתה עדיין בעיצומה, הארי המזוהם השיק גרסת משאלת לב לסיומה, והתרה ברוצח ("סקורפיו" במקום זודיאק) "לעשות לו את היום", לפני שהפגיש אותו עם הבורא.

כאמור, זודיאק האמיתי מעולם לא נתפס, והדבר משול בסרט לסיפור שלא הגיע אל סופו. אי היכולת להשלים עם סיפור שלא נגמר באופן ממצה, הביאה לפיתוח אובססיה אצל שלושת הגיבורים בנוגע לזהותו של זודיאק. טושי ירד מגדולתו; אייברי הפך לאלכוהוליסט ואיבד את עבודתו; וגרייסמית', יותר מכולם, נטמע לחלוטין בחומר החקירה, איבד את משפחתו והפך את ביתו למשרד חקירות שכל עניינו הוא זודיאק ומציאתו.

גם פינצ'ר חולק את האובססיה לזודיאק. כבר ב"שבעה חטאים" ניכרה חיבתו של הבמאי לרוצחים סדרתיים, ובסרטים הבאים שלו כ"מועדון קרב" ו"המשחק", היה ברור שמדובר במאמין אמיתי בכוחם של סיפורים מובנים, עם התחלה ואמצע שמובילים בשיא הכוח לסוף מרשים. ב"זודיאק", פינצ'ר מתמודד עם סיפור שונה מאלה, שבו כל החלקים נמצאים ופועלים, חוץ מהסוף, שחומק מהכללים. פינצ'ר ממחיש את האפקט הפסיכולוגי ההרסני של סיפורים בלתי גמורים, אבל גם הוא תופר לבסוף מראית עין הוליוודית של פתרון, ולא מצליח להתחייב לאי ודאות הקיומית של החיים האמיתיים, שלא תמיד מתאימים את עצמם למבנה המנחם של התחלה אמצע וסוף שאין עליו עוררין.

"זודיאק" הוא נסיון מרשים אך לא מתגמל, שכמעט נגע בגדולה ואז נסוג לאחור למבנים מוכרים. כדי לראות איך נסיון כזה מצליח במקומות אחרים, כדאי לראות אותו ואז לקחת את "זכרונות מרצח" הקוריאני המבוסס גם הוא על סיפור אמיתי של רוצח סדרתי ומדגים כיצד גם בקולנוע, החיים ותעלומותיהם יכולים להיות יותר אמיתיים ובלתי פתורים.