תמות נפשי עם פרסים

מלחמה יכולה להיות מפתה עם כל הזעם והתהילה והדם המאתר נתיבי זרימה במורד שרירים משורגים (חתיכים, הפשיסטים האלה); גם זוג אקראי של שדיים זקורים מדי חצי שעה הוא כרטיס בדוק להצלחה - אבל בראש הכרות השלישי, זה מתחיל לעייף. כזה הוא "300", סרט המלחמה שובר הקופות שזאק סניידר יצק מתוך הרומן הגרפי של פרנק מילר ולין וארלי, המתרחש על רקע מלחמת פרס-יוון במאה החמישית לספירה.

"300" מתאר את קרב תרמופילאי, שבמהלכו צבא יווני קטן המונה כ-300 לוחמים ספרטנים, הדף במשך מספר ימים את צבאות פרס שהובילו עליו במספר חיילים ובציוד, אבל היי, לא ברוח קרב. את אותו צבא פרסי, יספר כל מי שקרא את הערך בוויקיפדיה, הנהיג המלך קסרסס - הוא אותו האחשווראש מחג פורים שלנו, רק בגרסת הפירסינג, ההילולה הדקדנטית והמגלומניה.

בראש הספרטנים עמד המלך לאונידס (ג'רארד באטלר), שעל פי הסרט חושל בהתאם למסורת בלהט הקרב. הילד הרג חברים מהגן כבר בגיל שבע, ובבחרותו גם חיסל זאב עסיסי כשלגופו רק חיתול בעיצומו של חורף מושלג. בבגרותו, לאונידס היה לטקטיקן מבריק, בעל איתן למלכתו (לנה היידי) ומנהיג כריזמטי הנוטה לנאומי מוטיבציה רועמים.

אלא שגם בספרטה לא תמיד היתה אחידות דעים בנוגע למלחמות. כך למשל, מועצת בעלי האוב והאורקל המעורטלת שלהם, פסקו נגד המלחמה הספציפית הזו וגם הפוליטיקאי הספרטני ת'רון (דומיניק ווסט מסדרת הטלוויזיה "הסמויה") סבור היה שעדיף לשאת ולתת עם הפרסים, בייחוד כאשר אלה משלמים שוחד במטבעות זהב נאים.

כעת מגיע הסלט האידיאולוגי שאמור להצדיק את הקרב הארוך והמתיש הזה. הספרטנים מתוארים כאנשי חרב גיבורים ויפי תואר, הנלחמים על המולדת למען חירותה ושלטונה העצמי. אויבים יש להם מבפנים ומבחוץ. מבפנים, מדובר בחבורת פוליטיקאים ומיסטיקנים מושחתים ופחדנים; ומן העבר השני, הפרסים - חבורת פיסחים, גידמים, מעוותים ומופקרים מינית, שלטובתם מגוייסים כל כוחות האופל האקזוטיים-מזרחיים.

ניתן לטעון כי תיאור זה של יחסי הכוחות והמניעים, משקף את ההתגייסות ההוליוודית האנטי-איראנית - כפי שגורסת התקשורת האיראנית שהתגייסה נגד הסרט. אפשר גם לתפור מתוך הסיפור אלגוריה על המלחמה האמריקנית בעיראק, וגם את זה עשו לא מעט ממבקריו. נראה שהאמת פחות שיטתית ומכוונת משני הטיעונים התקפים-במידה הללו.

"300" מציג שעטנז אידיאולוגי ורעיוני, המורכב משביבי סימבוליקה מכל הבא ליד, וכל תכליתו היא קידוש המלחמה. "300" הוא סרט לוחמני, פשיסטי, לאומני, גזעני ושוביניסטי. המלחמה היא תכלית קיומם של הלוחמים הספרטנים, והשלמות הפיזית שלהם היא תוצר של אימונים קשים ודילול מוקדם של תינוקות נכים. מהבחינה השוביניסטית, אל הנשים מתייחסים כאל אמהות בפוטנציה ללוחמים חדשים כשהן טובות (מי אמר ציונות ולא קיבל); וכאל בנות לילית מעוותות ומיניות כשהן רעות.

לפחות מן הבחינות הללו, "300" נאמן למורשת המקורית של ספרטה ההיסטורית, למנטליות הפרה-פשיסטית שלה, ולתיאוריות השבחת הגזע המוקדמות שלה. זה אמנם בזוי, אבל עדיין לא מופרך או מאוד מעוות היסטורית.

המעניין, עם זאת, הוא שהסרט לא עוצר בתיאור המניעים והצדקת הלחימה של אותם שלוש מאות אמיצים. על אף שהוא מתרחש אי שם לפני הספירה ויוצא מספרטה, שלא היתה ידועה כאמה המולידה של הדמוקרטיה, "300" זורק לעגלה האידיאולוגית שלו גם לא מעט הצדקות ליברליות. הוא מתייחס לקרב כאל מאבק של בני אור בבני חושך, הספרטנים בתפקיד בניה החורין שנלחמים בצבא עבדים; לאונידס עצמו מתואר כאדם חילוני ונאור הלוחם במיסטיקנים ועובדי אלילים מבית ומחוץ; והקרב הגדול מסתיים לבסוף בעקבות בגידה של ספרטני איש קריות אחד. הלוחמים הספרטנים מקריבים את עצמם למען העם, המדינה והחופש, ולאונידס עצמו עוזב את שדה הקרב ועולם החיים בידיים פרושות לצדדים בפוזת צליבה אחרונה.

ניתן לצפות ב"300" כבעוד סרט מלחמה אורגזמטי ועתיר אפקטים. אסתטיקת הקרב מרהיבה לעתים, ושוחרי הרומן הגרפי של מילר ודאי יעריכו את ההמרה הנאמנה, מרמת הרפליקות ועד ההעתקה הכמעט מדוייקת של מספר פאנלים מהקומיקס המקורי. יש גם להודות באמת - "300" כנראה לא התכוון להיות מסמך אידיאולוגי המונה את יתרונותיה של המלחמה, אלא ביקש לספר סיפור אפי על גיבורים טהורים, בלי צבעים אפורים, כאלה שרק עשרות קטעי סלואו מושן יכולים להדגיש את גבריותם חסרת הפגמים. כאן כבר מדובר בטעם אישי. אני, כאמור, עייפתי מראשים מתעופפים.