מלחמת התשה

נראה אתכם שורדים את "שומר המדינה" המייגע והלא רלוונטי בעליל

מושפעת מדעת הקהל הרחב, שוב ושוב אני מוצאת עצמי מגיעה בציפייה לסרטים בכיכובו של מאט דיימון, בניסיון להבין על מה המהומה. אותו הדיימון מסתובב מזה שנים עם תדמית האלטר-אגו המוצלח של בן אפלק, בשל אותה התחלה סיאמית של הזוג ב"סיפורו של וויל האנטינג". כבר אז ניתן היה לחוש בעירום מסויים של המלך הטרי שהוכתר (ושל נער החצר שלו כמובן), וגם השנה דיימון לא עוזר לשנות את הגישה. ב"השתולים" התרעמתי על הטיפול המטופש שלו בדמות המבטיחה ביותר בסרט, וכעת ב"שומר המדינה" לא נותר לי אלא לפהק מולו במשטמה.

יש להבהיר - "שומר המדינה" הוא סרט עמוס, יהיר, ארוך ומיותר כתוואי העתידי של כביש חוצה ישראל, גם בלי השחקן הראשי. דיימון פשוט מוסיף לו את אותו מרקם חמקמק של מלחמת התשה. כמעט שלוש שעות של סרט סובבות סביב דיימון, שיצר כאן את אחת הדמויות המשמימות ביותר של מרגל שתראו בתקופה הקרובה. רק לחלק מהתשישות אחראי התסריט וגישת הסרט באופן כללי - השאר זה דיימון בשיא התבוסה.

דיימון הוא אדוארד ווילסון, דמות פיקטיבית שדרך סיפורה האישי והמקצועי נחשפים ראשית ימיו של ה-CIA האמריקאי והמחיר המר שמנטאליות של חיי ביון גובה מאנשים פרטיים ומיושרה של מדינה. הסיפור נפתח באחד מהרגעים הנפיצים ביותר של המלחמה הקרה - ההכנות לקראת הפלישה למפרץ החזירים ב-1961, כשארצות הברית ניסתה להתערב בענייניה של קובה ולהפיל את משטרו של פידל קסטרו. ווילסון, על פי הסרט, הוא מהוגי הפעולה, וכישלונה מציב אותו בראש רשימת החשודים בריגול נגד אמריקה. משם העלילה מתפצלת, ובמקביל להליכי איתור החפרפרת, חוזרת כעשרים שנה אחורה, לימי נערותו של ווילסון ושלבי גיוסו אל מעגלי הפקידות הגבוהה של הממשל האמריקני.

הסיפור האישי, שדחף את ווילסון לקריירת ביון תבניתי וממצה, כולל לידה למשפחה הוואספית הנכונה, אובדן אב בגיל צעיר וכישלונה של אהבת אמת בשל הריונה של נערה מזדמנת אחרת. בראשית דרכו, ווילסון נשלח להדרכה בלונדון של מלחמת העולם השנייה, ושם רוכש את ההשכלה הדרושה לריגול. מספר רב מדי של מרגלים ותיקים מייעצים לו לעזוב את התחום כיוון שהעבודה בסוכנות מתווה חיי חשדנות תמידית, ועל כן בדידות.

בהתאם לאזהרות, ווילסון גדל להיות אחד מעמודי התווך של ה-CIA ולא בוחל בבחישה במשטרי עולם שלישי לרוב (זוכרים את תיאוריית הדומינו?) אך מקריב את בריאותה הנפשית של משפחתו בדרך. רעייתו, אנג'לינה ג'ולי (בטעות ליהוק נוראית), קומלת בשל ההזנחה הארוכה, ובנו האהוב מפתח תסביכים בשל הפחד התמידי בו שרוי אביו.

מן הצד השני, ישנו עולם הביון, שמתואר באופן מעט לא מאוזן. מחד, נהיר שישנה כוונה לעקר את הרומנטיקה ולחשוף את אפרוריות המציאות בסוג זה של קיום. אך מן הצד השני, כל המרגלים והסוכנים הכפולים בסרט, לוקים בהתפייטויות פואטיות מיותרות בשיחותיהם, לצד ניהול עניינים במשפטי קוד שנותרים לרוב סתומים. אלה מקשים את המעקב אחר פיתולי העלילה הרבים, אלא שלצופה, בשלב הזה, כבר לא אכפת מהן המשמעויות הנסתרות בשפת הקוד ומי לבסוף ריגל לטובת מי. זאת משום שכבר ברור שמטרת ההסתעפויות היא להסביר וללעוס שוב את הטענה בנוגע לאי הוודאות הקיומית של איש הביון שלא יכול לסמוך על איש.

"שומר המדינה" הוא סרטו השני של רוברט דה נירו, אחרי הפסקה בת 13 שנים מאז "סיפור מרובע ברונקס". במידה רבה, הוא מתנהל כסרט ביכורים של במאי מתחיל הנחוש להבהיר מטרה במלוא הרצינות הדרושה. הוא נטול הומור לחלוטין ואין בו רמז למתח או לפיתוי המתלווים כמעט מוכנית לסיפורים המתרחשים בתוך ספירת הריגול והביון. דמיינו את הנושא והעומס הרעיוני של "וידויים של מוח מסוכן" - סרט הבכורה של ג'ורג' קלוני - רק שבמקום התחכום הפוסטמודרני שלו, מופיעה מנה גדושה של רצינות תהומית וגבריות מתפוררת.

דה נירו מצא לנכון לשלב רק סצינה אחת שיכולה להתפרש כבעלת רלוונטיות ביקורתית על מדיניות החוץ האמריקנית של ימינו. בסצינה הזו, המוצלחת ביותר בסרט, חוקרי ה-CIA, מענים תוך כדי חקירה עריק סובייטי - מארק איווניר (הישראלי) במשחק משובח יותר מכל הקאסט. השפה הוויזואלית של הסצינה מזכירה, ודאי בכוונה, את התמונות המוכרות מכלא אבו גרייב בעיראק. המונולוג הקצר של העריק בנוגע לפרנואידיות הלוחמנית של מדיניות החוץ האמריקאית, הוא הרגע היחיד בסרט שיכול להתפרש כאמירה אקטואלית. חוץ מזה, מדובר בסרט שמרני על המלחמה הקרה שנעשה עשרים שנה מאוחר מדי ולא מחדש דבר.