ליידי H
בלי המשחק המחונן של הלן מירן, "המלכה" היה עוד קומדיה ראויה שיש בה ביקורת דהויה על מוסד המלוכה
משמר המלכה מתכונן לקראת הצעדה השבועית שלו ברחבת ארמון בקינגהאם. הנסיכה דיאנה מתה מספר ימים קודם לכן וההמונים מלאו מאז את סביבות שער הארמון בזרי פרחים במחוות אבל ספונטנית. המלכה אליזבת' השנייה נמצאת בחופשה באחוזת הקיט שלה בבלמורל ומשם מתבקשת לטפל בסוגיית הפרחים החוסמים את המעבר של צעדת המשמר.
בהיסח הדעת, ותוך הפגנת חוסר הבנה גמורה להשלכות התדמיתיות של הפעולה, המלכה מציעה לפנות ולהשליך את זרי התנחומים לטובת השגרה הטקסית. רק יועציה ויועציו של ראש הממשלה הבריטי טוני בלייר מצילים את המלכה ממה שיכול היה להצטייר כמחווה נוספת של אטימות כלפי דיאנה וכלפי הכאב ההמוני של הציבור הבריטי.
"המלכה" של הבמאי סטיבן פרירס ("מכבסה יפהפיה שלי", "יחסים מסוכנים", "נאמנות גבוהה") מציג תיאור בדוי של השבוע שלאחר מות הנסיכה דיאנה, כפי שהתקבל בשתי זירות משפחתיות ופוליטיות - אצל משפחת המלוכה הבריטית ונספחיה, ובקרב משפחתו של בלייר - אז ראש ממשלה צעיר בחודשים הראשונים של תפקידו. אפיזודות קטנות כמו זו שלמעלה, מציפות את הסרט במטרה להמחיש את הפער בין האופן הכמעט-אוטיסטי בו התקבל מותה של הנסיכה במשפחת המלוכה, ומולו, את הטראומה של שאר העולם. הסצינות האירוניות הללו הופכות את "המלכה" לקומדיה יעילה על חשבון משפחת המלוכה המטורללה, ועוד לפני שהוזכרה מילה על מעלותיה של הלן מירן הנפלאה, הן עושות את הסרט לבהחלט ראוי לצפייה.
יש, עם זאת, לא מעט מן המטריד בסרט הזה. "המלכה" משתלב בתוך זירה מתועדת לעייפה של משפחת המלוכה וסופה של הנסיכה דיאנה. כיוון שמדובר ביפהפיה אהובה ומתה ובעוד אישים שנמצאים עדיין בתפקידי מפתח בזירה הבינלאומית, "המלכה" מגרה את היצר המציצני בהציגו גירסה אפשרית של ההתרחשויות מאחורי הקלעים באותו שבוע ב-1997.
העובדה ההיסטורית היא שהמלכה היתה אכן בחופשה הרחק מלונדון בעת מותה של הנסיכה ולא חזרה עם פרסום הידיעה. עובדות נוספות הן שטוני בלייר נשא את נאום "נסיכת הלבבות" המנצח שלו מלונדון בסמוך להודעת המוות ושהצהרת האבל הרשמית של המלכה הגיעה רק ימים ארוכים אחר כך. כל שאר הסרט הוא לא יותר מספקולציה הנובעת מהאופי שפרירס והתסריטאי שלו, פיטר מורגן, מדמיינים עבור המלכה.
לפי התיאור שלהם, אליזבת' השנייה היא שריד אנכרוניסטי הנמצא בחוסר הלימה עם העולם החדש שסביבו. לא שהעולם הזה טוב ממנה בהכרח. אליזבת' של "המלכה" הקדישה את חייה לטובת העם הבריטי כנציגתו הבכירה. היא דמות מורכבת, אנושית וראוייה לחמלה, למרות שתפקידה, מעמדה ועברה מקשים עליה לחלוק מצדה חמלה דומה.
הלן מירן, המגלמת את המלכה, אספה גלובוס זהב על התפקיד ומועמדות צפויה לאוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה. במידה רבה, היא האחראית לאהדה שדמותה של המלכה מייצרת בסרט. למרות הדמיון הפיזי הרב לאליזבת' המקורית, מירן לא הולכת לאיבוד בתוך החיקוי ומוסיפה רבדים דקים ואמינים לאופי מדומיין של דמות כה מפורסמת אך לא נגישה.
בעוד שאליזבת' זוכה בסיכומו של עניין לטיפול אוהד, "המלכה" מותח ביקורת על מוסד המלוכה הבריטי דרך הדמויות המקיפות אותה. בעלה, הנסיך פיליפ, הוא אליטיסט קשוח, אמה המלכה האם היא קשישה מפונקת, ובנה, הנסיך צ'ארלס, מתואר כילדותי, בעל אישיות דלה ועסוק תמידית בדימויו הציבורי. לא החומר שמרכיב מלך בריטי.
את הגישה האחרת מול המלוכנים, מציגים טוני ושרי בלייר. שרי בלייר ועמה אלאסטיר קמפבל כיד ימינו של ראש הממשלה, מוצגים כמתנגדים קולניים של המלוכה. טוני בלייר מתואר כמנהיג המבטיח להציל את בריטניה אחרי שנים של שלטון שמרני. הוא צעיר, מודרני ומבין יותר מהמלכה את הלך הרוח הציבורי בעקבות מותה של דיאנה - לאו דווקא בשל גדלות נפש מיוחדת, אלא יותר מתוך שימוש נבון יותר בפוליטיקה.
"המלכה" עובד קשה על הדגשת ההבדלים בגישה בין המלוכה ונציגי השלטון הנבחר. ההבחנה מתחילה בדעות השונות ובאופני ההתבטאות האישית והפומבית שלהם, והיא מהדהדת עד לאופן שבו מוצגים הבתים בהם מתגוררות שתי המשפחות השונות- הארמון האריסטוקרטי של בני המלוכה מול הבית הבורגני והמבולגן של משפחת בלייר.
בחלקים העוסקים בבלייר ופמלייתו, מתגלה הבעייתיות הרבה של "המלכה" ושל התיאור הפיקטיבי של דמויות פוליטיות פעילות עדיין. בלייר של הסרט הוא הכלי המשמש להאיר את הפנים הרעים והמיושנים של המלוכה. הוא אוהד את המלכה, מבין את הטראגיות של דמותה, ולמרות זאת מייצג מולה את האופציה השפויה. אלה הן פונקציות דרמטיות לגיטימיות בסרט פיקטיבי רגיל, אך לא כאן. אין חטא גדול בהשתעשעות דרמטית עם דמותה של אליזבת' השנייה. זו אולי עוד טרגדיה של דמותה, אולם היא אינה מהווה גורם פוליטי מהותי בזירה הבינלאומית הנוכחית. לעומתה, עשור אחר כך, עם מלחמה בעיראק וכהונה לא מזהירה, בלייר אינו נער הזהב שהיה, והתיאור הרומנטי שלו ב"המלכה" הוא כמעט תעמולה.
רק לרגע אחד מפגינים יוצרי הסרט פרירס ומורגן מודעות אקטואלית, כאשר בשיחה בין המלכה ובלייר בסוף הסרט, היא מנבאת שגם הוא יום אחד יאבד את החיבה והקשר עם דעת הקהל. עם זאת, בסרט שמציג אירועים היסטוריים של העבר הקרוב וחומר אנושי פעיל ונפיץ, נדרשת קצת יותר מודעות פוליטית. אחרת זו סתם קומדיה חביבה עם שחקנית מבריקה.