ערבב את המלט, פנג

עיבוד חדש לשייקספיר, הוא קולנוע שמוכר. להלן סרטיו של קורסאווה או "10 דברים שאני הכי שונאת אצלך". המצטרף החדש לרשימה זו הוא "הנשף", הממקם את "המלט" בסין העתיקה עם כמה קרבות וושיה בתוך עסקת החבילה. התוצאה לא חזקה בתחום התרומה הרעיונית למקור הספרותי, אך מבחינה חזותית, מדובר בעוד אפוס אופראי מרהיב.

צוות שכבר חצה את גבולות סין עם הצלחות קופתיות עולמיות אחראי על היצירה הנוכחית. כוריאוגרף המכות החשוב ביותר של השנים האחרונות, יואן וו פינג, שארגן בין היתר את "קיל ביל", "המטריקס" ו"נמר דרקון", טיפל גם בסצינות הפעולה של "הנשף", ועל תחום הדרמה בסרט חולשת המפורסמת בשחקניות סין, ז'אנג ז'יי של אותו "נמר דרקון" וגם "גיבור" ו"מחול הפגיונות".

שילובם של יואן וז'אנג מעיד על כך כי יותר משהוא מבקש להעניק פרשנות לסיפור השייקספירי, "הנשף" מיועד להפצה עולמית מסחרית בכסות אמנותית. ככזה, הוא זכה לאזכורים בפסטיבלי ונציה וטורונטו האחרונים וגם נשלח לייצג את הונג קונג בטקס פרסי האוסקר המתקרב. בשבועות הקרובים יתברר אם הניסיון הצליח והסרט ישריין מועמדות בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.

הסיפור המוכר של המלט לא נראה עקור בסביבה הסינית המסורתית או ביחס לאפוסים התקופתיים הרגילים שלה. בעקבות מותו המסתורי של הקיסר, אחיו השאפתן ממלא את מקומו ומבסס את שלטונו בנישואים לרעייתו היפה של אחיו המת (ז'אנג ז'יי). באותה העת, יורש העצר, הנסיך וו לואן (דניאל וו), נמצא במושבת תיאטרון מרוחקת, אליה גלה בשל אופיו האמנותי המיוסר ואהבתו האסורה לאשת אביו הצעירה. מות אביו ונסיון התנקשות בחייו, מחזירים את הנסיך אל הקיסרות, שם הוא נפגש באהובתו משכבר, בדודו הרצחני, ברעייתו המיועדת ובמשפחתה שלה. האהבות והתככים מגיעים לשיאם בנשף שהעניק לסרט את שמו, ובכל מקרי המוות ההכרחיים.

בעוד שהמבנה העלילתי של "המלט" נשמר, מניעי הדמויות והמשקל שכל אחת מקבלת ב"הנשף" שונים משמעותית. בעיקר ניתן להבחין בדילול דמותו של הנסיך לטובת הדמות בגילומה של ז'אנג, שהופכת למרכזית והשלמה ביותר בסרט. כאן הקיסרית היא אהובת נעוריו של הנסיך, שנישאה לאביו ואז לדודו. מערכת היחסים בין הנסיך לאמו החורגת הופכת כך לפשוטה, לגיטימית ומעניינת פחות מאותה משיכה מינית מפורסמת של המלט לאמו.

שינוי זה בעלילה אמנם מרחיק אותה מ"המלט", אבל הוא לא מחליש את מורכבותה הדרמטית. דמותה של הקיסרית, שבמניעיה הרומנטיים והפוליטיים נראית כבת דמותה של ליידי מקבת', יכולה היתה להיות מעניינת יותר בידיים אחרות - כמו אלה של גונג לי, שיועדה בתחילה לתפקיד. ההתמקדות בז'אנג ז'יי, עם זאת, מגלה כי היא עדיין צעירה ובינונית מכדי לשאת תפקיד מורכב כזה באופן אמין ומעורר עניין מספיק.

אז "הנשף" הוא לא יצירת מופת דרמטית, אבל באסתטיקה התיאטרלית שלו יש בכל זאת אלמנט מספק ואפילו גילום של מחוייבות מסויימת למורשת השייקספירית. הצילום, הסטים והתלבושות גרנדיוזיים ומפורטים עד ראוותניים בתיאטרליות שלהם. במיוחד ניתן לציין את סצינת הנשף המסכמת והמגובשת ביותר בסרט, המשלבת את הטוב שבכל חלקיו ואת הרגע העלילתי הנאמן ביותר ל"המלט". סצינה טובה אחרת היא זו שבה מתרחש נסיון ההתנקשות הראשון בנסיך בתוך מושבת התיאטרון. במסגרתה מוצג קרב חרבות נאה, מדמם ומרובה משתתפים, בין המתנקשים ודרי התיאטרון הנלחמים בתנועות ריקודיות בעודם עוטים מסיכות לבנות ומזכירים, כדברי שייקספיר, כי כל העולם במה.