בבל"ת

אחד האלמנטים המעניינים ב"בבל", סרטו האחרון של הבמאי המקסיקני אלחנדרו גונזאלס איניאריטו, הוא דרכו של הבמאי לערוך מחוות צורניות למסורות הקולנועיות של פלחי העולם השונים אותם הוא מתאר. מעבר לניסיון להיות טקסט בעל משמעות חברתית דידקטית, דווקא דרך החקיינות הזו, הסיפור המקראי שתרם לסרט את שמו, בא לידי ביטוי אמיתי.

"בבל" הוא החלק המסכם בטרילוגיה של איניאריטו והתסריטאי גיירמו אריאגה, אחרי "אהבה נושכת" ו-"21 גרם". גם בו ישנו תיאור מקביל ולא-לינארי של מספר קווי עלילה שנראים בתחילה מנותקים, אך הקשרים ביניהם מתחוורים בהמשך. בעוד שבשני הסרטים הקודמים נשמרה אחידות של שפה ומקום, "בבל" מתנהל בחמש שפות ובין ארבע זירות עולמיות.

איניאריטו ואריגאה פותחים את הסרט בכפר מרוקאי נידח, נפגע טיפוסי של תהליכי הגלובליזציה העולמיים. כלומר, צנרת ומים זורמים עדיין אין שם, אבל סחר בינלאומי בנשק יש לרוב. משם ממשיכים היוצרים להוויית מהגרים על קו התפר של מסך הטורטייה בין מקסיקו וקליפורניה. אז חוזרים למרוקו, אבל הפעם דרך הזוג האמריקני שיצא לשקם את נישואיו באווירה הקמאית של העולם השלישי. הסיפור האחרון, שהקשר בינו לאחרים הוא הנידף ביותר, מתרחש ביפן, סביב נערה חירשת-אילמת הכמהה לקשר, ובדמותה מגולמת המטאפורה המרכזית של הסרט בנוגע לחוסר תקשורת.

כל אחד מארבעה קווים אלה, זוכה לשפה קולנועית משלו ואפילו לפסקול מקומי. פריטות מיתר אוריינטליסטיות מלוות תמונות של מרחבים צחיחים מצהיבים בסיפורם של שני אחים רועי צאן ממרוקו. אלה מפנות מקום למוסיקת חגיגות חגיגות דרום אמריקנית ומשפחתיוּת צבעונית, כשהעלילה מועתקת לחתונה במקסיקו ומוחלפות שוב בפופ-מועדונים, אורות כרך ושוטים מינימליסטיים עבור האפיזודות היפניות. "בבל" כסרט-העל, נראה סגנונית כאגד של ארבעה סרטים מלאומים שונים.

מתוך הארבעה, הסיפור היפני נראה הדומה ביותר למסורת המקומית שלו, עובדה שאולי מעידה על כך שקולנועית, זוהי השפה המנוסחת ביותר שבחבורה ועל כן הקלה ביותר לחיקוי. כך או כך, ארבעת המיני-סרטים מתרחשים במקביל ב"בבל", ושוטחים כל אחד את הסוגיות החברתיות המרכזיות המובאות בדרך כלל בסרטים שאותם הם מחקים. הזירה המרוקנית מביאה טעימות ממפגש מזרח-מערב, חרדת הטרור המטילה את אימתה המוגזמת על העולם הראשון ומעצימה עוד יותר את הפגיעה הממשית בעולם השלישי; הפרק המקסיקני מציב שוב את הצל הענק שארצות הברית מטילה על שכנתה הענייה מדרום ואת עולם האפשרויות הסגור בפני בניה; ויפן מתפקדת כאלמנט החיצוני המשפיע, אך מכלכלת גם עולם של ניכור עירוני משלה.

בהתאם לאווירה משלבת התרבויות של "בבל", ובניגוד למה שמעידים הפוסטרים שלו, בראד פיט וקייט בלאנשט הם לא לבו של הסרט והם מופיעים בו לצורך פונקציות מוגדרות ורגעים קצובים בלבד. גם גאל גרסיה בארנל ("דרום אמריקה באופנוע", "חינוך רע") מופיע כמוהם בצמצום, ואם ניתן לדבר כלל על דמויות בסרט זה המונע אירועים וצורה, יש לציין בחדוות גילוי את רינקו קיקוצ'י, המגלמת את הנערה היפנית. הופעתה היא היחידה שמצדיקה את קיומה, על אף שסיפורה מצריך להטוט רציני של הסברים, וקשריו לסיפורים האחרים בסרט מלאכותיים באופן מובחן.

יותר מכל, המשחקים הסגנוניים של איניאריטו מעידים על כך שזהו אכן יוצר קולנוע הבקיא בכלי עבודתו. למעשה, זו היתה גם המסקנה המרכזית שניתן היה להפיק ממשחקי הזמן והנרטיב של "21 גרם". אלא שגם ב"בבל", כמו בסרט הקודם, לאחר שההתפעמות מהצורה מגיעה לרוויה, נותרים הסיפור והאמירה - ובסרט עם משקל רב-תרבותי כזה ניתן גם לדבר על אמירה.

וגם במקרה הזה, הסיפור והאמירה לא מעמיקים כפי שניתן היה לקוות ולצפות מרוחבה של היריעה. ואולי דווקא זהו רוחב היריעה שמכביד על שליפת טענה אחת והופך את המכלול לערבוביה של כאב ללא מטרה.

מועקה כבדה תלווה את הצופים לאורך הסרט, כשיבינו שהרובה של האב היפני, בידיו של הילד המרוקני, פגע באשה האמריקנית ולכן ילדיה נאלצו לחצות את הגבול למקסיקו עם המטפלת הלא-חוקית שלהם והאחיין שלה בדרכם לחתונת בנה - חציית גבול שהחזרה ממנה תהיה הרת אסון עבור המקסיקנים שבחבורה. כן, דמויות מוכות גורל מקבלות בסרט החלטות גרועות המבוססות על חוסר יכולת לראות את הקשרים העמוקים המחברים בין כל הנפשות הפועלות ברחבי העולם.

אולם "בבל" לא מבקש להציג על ידי כך איזו מציאות גלובלית במערומיה הפושעים, או לחילופין את המערך הבלתי ניתן לחיזוי של כל המעשים וסך השפעותיהם בנוסח הסצינה המושלמת בפתיחת "מגנוליה" של פול תומס אנדרסון. שמו של הסרט, ריבוי השפות בו ובאופן בוטה יותר, סיפורה של הנערה החירשת-אילמת, מעידים על כך כי הטענה של הסרט פשטנית הרבה יותר. "בבל" פורש שורות של עוולות, טפשויות ואי צדקים וטוען מולם בתמימות נגד קצרים בתקשורת. לו היינו משוחחים, לו היינו מסבירים אחד לשני, לו רק היינו יכולים לראות את התמונה הגדולה, קוראים איניאריטו ואריאגה בתמימות מאכזבת.

למה אנחנו לא יכולים להסתדר, אתם שואלים? נו באמת, רודני קינג שאל את זה עוד קודם ותראו מה קרה לו.