להתראות נעורים

השנה היא 2027 והאנושות המתפוררת באבל. מהדורות החדשות מפנות את מקום הידיעה המרכזית, שברגיל נתפס על ידי דיווחים שוטפים על נפילת משטרים ופעולות טרור, לסיפור הירצחו של האזרח הצעיר ביותר של כדור הארץ, "בייבי דייגו" בן ה-18, על ידי מעריץ זועם. מותו של דייגו משמש תזכורת פתאומית להכרה שאין ניתן להתחמק ממנה - האנושות עומדת בפני הכחדה אחרי 18 שנות עקרות ומלחמה. זהו הרקע ל"הילדים של מחר", סרטו המצויין של אלפונסו קוארון, שהוא באחד מותחן פוליטי ריאליסטי, נבואה קודרת וכל הטוב שמדע בדיוני יכול להיות.

"הילדים של מחר" מגיש עולם עתידני דיסטופי שהוא הרחקה סבירה מעולמנו שלנו. אלא שהתעסקות בהקבלות וניסיון לפירוש מטאפורי ישיר מדי יחטאו למתרחש בסרט. טרור הוא המגיפה עמה המשטרים העתידניים נאלצים להתמודד, ומסתמן שהמאבק לא יוכרע לטובת החוק והסדר. בריטניה היא היחידה שהצליחה לשמר שלטון ריכוזי, במידה לא מעטה משום שגם היא נוקטת בטקטיקות הרתעה וכפייה. שני ארגוני טרור בולטים מאיימים על המשטר, ה"פישים" מסכנים את הסדר מפנים וקוראים לפתיחת הגבולות והכנסת פליטי העולם אל בריטניה ומן העבר השני נמצאים האיסלאמיים, כוח ערטילי המייצג את האיום מבחוץ. בתרגום שיפחית ממורכבות הפרטים, אלו הם השמאל הרדיקלי של ימינו והפחד הגדול ביותר של הימין הרדיקלי בהתאמה.

בתוך המציאות הזו ישנה העובדה שתינוק חדש לא נולד בעולם מזה שנים בעקבות מגיפת עקרות בלתי מוסברת. בספרה של פ.ד. ג'יימס, שעליו ביסס קוארון את סרטו, הסיבתיות ברורה. העולם במלחמה משום שאבדה התקווה להמשכיותה של האנושות. בגרסה הקולנועית קוארון עשה בחכמה כשהותיר דלת פתוחה לפרשנות את סוגיית ה"איך הכל התחיל?". המלחמה והעקרות הן הנתונים הבולטים של העולם הזה. מקבילים או קשורים האחד בשני, אלה התנאים המייצרים את האנשים שמאכלסים את העולם.

בין האנשים הללו נמצא תיאו (קלייב אואן), קרבן של המלחמה והעקרות, אקטיביסט לשעבר שהפך לבירוקרט מפוכח. לצדו מופיעים ג'וליאן (ג'וליאן מור) הפעילה הפוליטית, וג'ספר (מייקל קיין) האמן ההיפי האנטי-ממסדי שמשמר את גחלת ג'ון לנון ומאפשר את הרחבת ההיכרות עם האופי האזרחי של העולם הזה ועם ההומור שלו. שבחים מגיעים לקוארון על העובדה שיצר סרט מדע בדיוני עם הומור, בדיחות קרש ואירוניה קיומית, שהופכים אותו כבר לאמין ומוחשי יותר מנסיונות מד"ב רבים אחרים.

המיפוי המדויק של העולם מאפשר את יצירת הדרמה הפוליטית והמתח כאשר תיאו מגוייס לסייע לצעירה ההרה הראשונה מזה שנים, שהיא גם פליטה נרדפת, ולהעבירה אל ידי ארגון צללים של מדענים העומלים על פתרון בעיית העקרות על גבי ספינה ושמה מחר. איחודם של השניים מונע בתחילה על ידי האינטרסים האגואיסטיים של תיאו, שהופכים למחוייבות אישית ובהמשך אולי גם להכרה בחשיבות ההיסטורית של פעולת ההצלה. כך נפתח פרק המרדף בסרט, הכולל כמה מהסצינות היפות והמורכבות ביותר בסרט.

כדאי להתעכב על טיב העבודה. קוארון והצלם שלו, עמנואל לובצקי (מועמדות לאוסקר נדרשת), מגבים את המרדף במספר סצינות של צילום יחיד שוודאי עוד ידובר רבות על מורכבותם הטכנית. אחת מאלה היא סצינה ארוכה הנפתחת באידיליה של סרט מסע כשהגיבורים ספונים באינטימיות של סטיישן נוסעת. השלווה מתחלפת בקטסטרופה כששני אופנוענים חמושים דולקים אחר הרכב, הנמלט בנסיעה לאחור, והכל בשוט אחד. סצינה דומה בהיקפה היא רגע השיא בסרט, המתרחש בעיצומה של התלקחות אלימה במחנה פליטים. שתי סצינות בולטות אלה, על מיומנותן שאינה רהבתנית, מדגימות כיצד ניתן להשתמש בטכניקה קולנועית כעזר לייצוג עלילה וסמליה. שני הקטעים משרתים בצורה מעוררת קנאה את ההקבלות שהסיפור מבקש לקיים בין אידיאולוגיות מנוגדות ואת המאבק בין הרגעים הפרטיים ואלה בעלי החשיבות הגלובלית.

הדרמה האנושית והמטען הפוליטי לא נדחקים לאחור לטובת הפירוט העתידני וההצלחה הטכנית. קלייב אואן קיבל דמות מלאה במטענים דרמטיים כשהוא חתם על "הילדים של מחר" והוא לא מפספס אפשרות להעשיר אותה. קלייר-הופ אשיטי, המגלמת את קי ההרה, מתמודדת היטב עם תפקידה מרובה הזהויות. קי יכולה היתה בקלות להפוך לדמות סטראוטיפית עם כל המשקל הסימבולי שהוטל עליה, בהיותה פליטה שחורה והרה בעולם שונא זרים וחשוך ילדים. אולם במשחק טבעי ובסיוע הומור מודע (היא מותחת את תיאו ואומרת שהרתה בעודנה בתולה) אשיטי מאזנת את אואן והופכת את קי לתפקיד הנשי הבולט של הסרט.

ואז ישנו הפסקול. בריטי כולו מהסטונז ועד רדיוהד, הוא כאילו אומר שבאמת בריטניה היא כל שנשאר מהעולם. הפסקול עוטף את הרגעים בסרט, הופך אותם לאפיים כבסצינה מונומנטלית לצלילי קינג קרימזון, או לאינטימיים עד מציצניים כבשתי הופעותיו של "רובי טיוזדיי" היפהפה.

"הילדים של מחר" לא צריך להיות תיאור של עולם שאולי יהיה בעתיד, שחלקים ממנו כבר קיימים עכשיו. אם ייבחן כך, אפשר שיתויג כדיסטופיה היסטרית או כלוקה במספר חוליים של תיוג אתני. בהיקף העשייה ובאיכותה, הוא גדול מההגדרות האלה.