שלא ברא השטן

הסרט "השטן לובשת פראדה" חף מכל מעוף ושיק. על כך אפילו מריל סטריפ המדהימה לא מצליחה לכפר

ב"השטן לובשת פראדה" אן הת'וואי היא אנדי, בוגרת קולג' טרייה המגיעה לניו יורק במטרה להפוך לעיתונאית רצינית. כיוון שבמערכות עיתונים של 2006 לחדרי דואר אין עוד את הילת הזבל הדרושה, היא מתחילה לעבוד במקבילה העכשווית לתחתית ההריררכיה המקצועית. אנדי מועסקת כעוזרת האישית של מירנדה פריסטלי, העורכת הראשית של מגזין האופנה "ראנווי". יש להוסיף כאן כמה פעמים את ה' הידיעה כדי להדגיש את חשיבותו של מגזין "ראנווי" בזירת האופנה הניו יורקית, ואת מידת הפרסום לשמצה של העורכת הראשית שלו. מיליון נשים צעירות היו הורגות כדי להיות העוזרת שלה היות ושנה בתפקיד תבטיח לזוכה סטאז' בכל מגזין נחשב בעיר הגדולה.

אנדי חיה עם החבר שלה בדירה שהתסריט ודאי הדגיש את הצורך שתהיה "מעופשת וסטודנטיאלית, אבל חמימה". כיוון שהיא בחורה איכותית, לאנדי אין שמץ באופנה. היא אפילו לא יודעת מי זה גבאנה ואיך מאייתים אותו, אבל היא תלמד ותפתח סטייל משלה, משום שהיא נחושה. חוץ מזה, מהו סיפור סינדרלה בלי יהלום לא מעובד המשווע לפן, אייליינר ומגפי עור של שאנל. זהו החלק הראשון של "השטן לובשת פראדה". בשני, נגלה שמסירותה של אנדי לתפקיד משנה אותה, ושכדי להצליח בתפקיד היא צריכה לרמוס עמיתים, לשכוח חברים ולפתח פלירט מתמשך עם כתב-כוכב (סיימון בייקר, בחיקוי עני לתפקידי העיתונאי של רוברט רדפורד). נדרשות מספר אפיזודות מחנכות כדי שאנדי תכיר במאבק המתנהל על נשמתה ותעשה את הבחירה הראויה.

יש משהו בלתי נסבל בגנריות של "השטן לובשת פראדה". הסרט, עיבוד של רב-מכר ספרותי הנושא את אותו השם, מבוסס על חוויותיה של לורן וייסברגר מהתקופה בה כיהנה כעוזרת האישית של אנה ווינטור, העורכת הדרקונית של מגזין "ווג". פעמים רבות, מקרים כאלה של "מבוסס על סיפור אמיתי", משתמשים במציאות כתירוץ להעדר יצירתיות. כאילו העובדה שזה היה נסיונה האמיתי של וייסברגר, מעניקה לסיפור איזו יוקרה אותנטית שמצדיקה את כל הפרטים הבנאליים על סיפור חניכה, אמת פנימית ויושרה.

השיממון התסריטאי הזה מוסווה רק קמעה בזכות הופעתה של מריל סטריפ כעורכת המגזין. כמעט מביך לשוב ולמנות את מעלותיה של סטריפ כשחקנית, אולם גם כאן היא נושאת לבדה את הקומי והדרמטי בסרט ומייצרת דמות מטילת אימה ומרושעת, בודדה וטראגית. עם שיער כסוף ומלתחה נעימה, היא גם יפה בדרך מעודנת כפי שמעולם לא היתה. סטנלי טוצ'י המגלם את הפיה הטובה של אנדי והחונך שלה בענייני האופנה, עושה דמות צפויה אך מעוררת חיבה. אן הת'וואי לעומתם נראית ככלי ריק. אחרי תפקיד סביר ב"הר ברוקבק", היא שבה לגלם את הברבי אשת הקריירה. היא לא משכנעת בתפקיד נערת האופנה ועוד פחות כעיתונאית מתחילה.

אבל ניחא, גם אם לסרט היו קוראים "יומני הנסיכה 3", חסרונו העיקרי אחר והוא נותר בהטלת סיפור מוכר אל תוך המייצגים הברורים ביותר של תפאורה נבחרת. מבחינה זו, "השטן לובשת פראדה" הוא סרט לתיירים. סטייל וניו יורק משולבים בסרט כאביזרים בלבד, וכמו מדריך טיולים, הוא מרפרף רק על המוכרים שבשני המותגים. בניו יורק יש ודאי יותר מסנטרל פארק וקפה סטארבקס. כמו כן, קשה להאמין שמגזין האופנה המוביל בעיר עדיין עוסק רק בקלווין קליין פינת מנולו בלניק. על אף חילופי הבגדים התדירים והנפנוף בשבוע האופנה בפאריס, "השטן לובשת פראדה" נותר לחלוטין ללא שיק.

הבחירה בשמות והאתרים המוכרים הופכת את רדידותו של הסיפור למובחנת וילדותית. באותה רמה של השקעה, ניתן היה לאבזר את אן הת'וואי בחלוק מנתחים ולקרוא לסרט "השטן רוצה אינפוזיה תת-ורידית", או להציב אותה בבית משפט עבור ההמשכון, "השטן מבקשת סוביודיצה". עבור הצהרות אופנה, כדאי לחכות לגיחה הבאה של סופיה קופולה עם "מארי אנטואנט". לפחות הן קיבלו 20 עמודים בגיליון "ווג" האחרון בראשות אנה ווינטור המקורית.