נו, ההוא

"אני, אתה והוא" מתנהל כשכפול של שכפול. כמו קסטת וידאו שהקליטו עליה יותר מדי פעמים, תמונתו כבר לא חדה והיא משובצת בהדים חלושים לסרטים שקדמו לו. יש חן מסוים במשחק "נחש מאיזה סרט לקוחה הסצינה הבאה", אבל מעבר לכך, העדר המקוריות בסרט, רק מאושש את האמירה לגבי הפעם השנייה שבה מספרים בדיחה ישנה.

בווריאציה כזו או אחרת, אתם מכירים את עלילת הסרט - ראיתם אותה כבר עשרות פעמים. קייט הדסון ומאט דילון הם נשואים טריים. אוון ווילסון הוא הבטלן החביב וחברו הטוב של הבעל שנוחת בביתם של בני הזוג, שנייה אחרי החתונה. מובטל וחסר בית, הוא מבקש להתנחל. בחצי הראשון של הסרט, הוא ממרר לכלה את החיים בניסיונו לשמר את ימי הרווקות של החתן. בסביבות האמצע, הוא חווה הארה, פוצח בסדרת שיפורים עצמיים, ואז מתחבב על הכלה ומאפיל על הבעל. זה האחרון, נאלץ בינתיים להתמודד עם הרע האמיתי בסרט, אבי הכלה וגם הבוס שלו, מייקל דגלאס.

אל סיפור המסגרת השדוף מתווספים החשודים המיידים בגזרת הבדיחות: קצת סלפסטיק, מעט הומור משתֵנות וריח צואה שנישא באוויר. דאחקות כמו הצתה לא מכוונת של בית בתקרית מין שמערבת נרות, חמאה וספרנית, הן כל כך עתיקות, שהן פשוט לא מצליחות לעורר את אפקט הזעזוע-מבוכה המתבקש מהן.

קייט הדסון ומאט דילון דווקא עושים מאמץ ראוי להערכה למלא את הדמויות שלהם במעט תוכן, על אף התנאים הקשים שהוצבו בפניהם. דילון מעביר באמינות את תחושת התסכול של דמותו, והדסון מהנדסת יפה את המהלך התסריטאי הלא ברור שבתחילה ממקם אותה כרעייה הכובלת, ובהמשך כאישה הזנוחה.

המפסידה העיקרית בסיפור הזה היא לבסוף דמותו הקולנועית של אוון ווילסון. יש סרטים גרועים בהרבה מ"אני, אתה והוא", אולם חסרונו המרכזי הוא שאינו מוצא את מקומו על קו התפר שבין הדבילי למצחיק ובין הבנאלי למבריק. העניין הוא שקו התפר הזה הוא הטריטוריה המובהקת של ווילסון. ב"אני, אתה והוא" אפילו החביבות המפורסמת של ווילסון לא מחזיקה את הדמות, ופתאום במקום הילד הנצחי, הוא מתגלה כאינפנטיל נואש שמגרד מלמטה את שנתו ה-40. מזלו שמדובר בסרט שנמחה מהזיכרון מיד עם היציאה מהקולנוע. כעת ווילסון צריך הברקה אחת ו"אני, אתה והוא" כאילו מעולם לא היה.