נגעה בשמיים

הבימאי פול גרינגראס מכוון את הזרקורים ב"טיסה 93" כלפי הדמויות ומאפשר לאירועים עצמם להשאיר את החותם העמוק על הצופים. אפרת אסקירה חושבת שזהו מסמך שראוי להיכנס לקאנון ה-9/11 כיצירה מרשימה ומכובדת

פחות מחודשיים לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, ליסה בימר ביקשה לקבוע את הביטוי "Let’s Roll" כסמל מסחרי רשום על שמה. לפי דיווחי התקשורת, "Let’s Roll" היו מלותיו האחרונות של בעלה, נוסע טיסת יונייטד 93 טוד בימר, שנאמרו דקות לפני התרסקותו של המטוס. יונייטד 93, המטוס החטוף הרביעי של אותו היום, היה בדרכו לפגוע במטרה אסטרטגית בוושינגטון והתרסק בפנסילווניה בעקבות נסיונות הנוסעים להשתלט על חוטפיו. בימים שלאחר המתקפה, מלותיו של בימר היו עדות לקריאת הקרב האחרונה והפכו לסמל לגבורה וההקרבה של נוסעי הטיסה.

ב"טיסה 93", סרטו של פול גרינגראס ("זהות במלכודת", "בלאדי סאנדיי") המתאר את השעות האחרונות של נוסעי הטיסה, לא מופיע צמד המילים ששייך לליסה בימר. במקומן, השחקן שמגלם את טוד בימר אומר "Roll It", כשהוא מתייחס לעגלת האוכל של הדיילות, אותה הנוסעים גלגלו במורד המטוס כדי להכשיל את החוטפים. הדיוק ההסטורי נמצא ככל הנראה לצדו של גרינגראס, שיתרון הזמן והמידע לצדו. גרינגראס, כמעט חמש שנים לאחר הפיגועים, יודע שועדת הבדיקה לאירועי ה-11 בספטמבר איתרה את הטלפנית ששוחחה עם בימר באותם רגעים אחרונים, וכי היא אישרה שקריאתו של הנוסע היתה יותר פונקציונלית מאשר הצהרתית או הרואית.

ניקוי האירועים משכבות הפאתוס שהצטברו סביבם לאורך השנים הוא אלמנט חוזר בסרטו של גרינגראס. תיאור הפרטים בסרט מיודע, תוצאה של תחקיר מקיף שערכו הבמאי וצוותו על התרחשויות היום. הצילום עם מצלמת כתף רועדת הוא כמו-תיעודי והשחקנים המשתתפים הם ברובם לא מוכרים. השתלשלות האירועים בסרט איטית, כמעט פנקסנית ברמת הפירוט שהיא נוקטת. חצי שעה חולפת מתחילת הסרט ועד המראת המטוס בתיאור ההתרחשות על הקרקע, בעליית הנוסעים למטוס ובמקביל במרכזי בקרת הטיסה השונים ברחבי ארצות הברית המתמודדים עם שביבי מידע ראשוניים על חטיפת מטוסים. כל אלה תורמים לתחושה ריאליסטית שהסרט מנסה לייצר, כאילו אינו תיאור דרמטי אלא מסמך תיעודי.

בחירות אלה הופכות את "טיסה 93" לסרט שהריסון והאיפוק הם מעלותיו הראשונות. התיאור של גרינגראס חף מייפוי דרמטי ומעניק לאירועים עצמם להפעיל את כוחם על הצופים. גרינגראס נחוש שלא לנצל את התמונות המוכרות של היום או להיות בוטה בהטלת האשמה. במקום להתלהם, הוא מצליח להציג בעדינות את הטרגדיה במלא אנושיותה, שכמעט והופקעה בגלל היקפה העצום של הפגיעה. גם אם היה מסתפק בכך, "טיסה 93" היה יכול לתפוס את מקומו בקאנון ה-11 בספטמבר כיצירה מרשימה המטפלת בטראומה בכבוד.

אולם בנוסף למידות שצויינו, גרינגראס משתמש באירועים המתוארים בסרטו ככלים לבחינת שאלות רחבות יותר הנוגעות לפעולתה של אירוניה דרמטית. פיגועי ה-11 בספטמבר מהווים זירה אופטימלית לבדיקה כזו של פער בין ידיעה והעדרה בדיוק משום שהם מרכיבים את היום המסוקר ביותר של תקופתנו, שכל דקה בו תועדה בספרים, סרטים ואתרי אינטרנט ייעודיים. גרינגראס מנחה את צופי "טיסה 93" במעגלים מתרחבים של אירוניה ראשית כדי למתוח ביקורת על התנהלות הרשויות ובהמשך כדי לבדוק עד איזו רמה לייצוג אמנותי יש יכולת לשחזר את האמת כפי שהתרחשה.

גרינגראס מציב את דמויותיו בעיצומם של הדברים, שעות הבוקר המוקדמות של יום הפיגועים, כאשר המידע היה ספורדי והבלבול רב. מול הדמויות נמצאים הצופים בעמדה מיודעת של ציפייה, בזכות הזכרון של אירועי היום והמידע שהצטבר בחמש השנים שעברו מאז. דוגמה בולטת לכך היא השעה 08:46, שנחרתה בזיכרון כשעת התרסקות המטוס הראשון אל תוך המגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי. ברגע זה בסרט מתגלה התערבות פולשנית כמעט יחידה של הבמאי, כאשר הספרות המציינות את השעה מופיעות על המסך בליווי פסקול של הלמות לב. ההתרסקות לא מתועדת על המסך. נוסעי טיסת יונייטד 93 רק ממריאים באותן דקות ובמרכזי בקרת הטיסה נצפה רק בלבול נוכח עשן המיתמר מהבניין.

ברמה הביקורתית גרינגראס מתאר כאן רשויות המנסות לטפל באירוע הטרור בחוסר הוודאות שהיא נחלתן של מערכות מורכבות במפגש מול אירוע יחידני שמטרותיו והיקפו אינם ידועים. הביקורת נמשכת כאשר הסרט ממשיך ללוות את דרג הביניים של הממסד, שנאלץ לנהל את המשבר בגפו, ללא מעורבות של הדרגים הבכירים בצבא ובממשל. ברגע אחד של התייחסות מיודעת כפולה, אחד ממנהלי הטיסות שואל האם ישנו קשר כלשהו עם הנשיא. הצופים בתגובה מתבקשים להיזכר בסרט אחר על קורות היום, "פרנהייט 9/11" של מייקל מור, שלפני צאת סרטו ב-2004 גילה שבאותם רגעים ג'ורג' בוש דגמן למצלמות שעת סיפור עם ילדי בית ספר בפלורידה בזמן שכבר ידע על ההתרסקות הראשונה.

סימונה של טיסת יונייטד 93 כמוקד העניין בסרט מעיד על כך שמעבר לביקורת, גרינגראס מבקש עוד לייצר אמירה על יכולתו המוגבלת של ייצוג לתאר אמת כפי שהייתה. מבחינה זו טיסת יונייטד 93 היא צומת של אירוניה דרמטית, שכן נוסעיה היו מנותקים מידיעה גם בעיצומו של האירוע, כשהדיווחים כבר מילאו את ערוצי החדשות וכשהם עצמם כבר הפכו לחלק מן האירוע המדווח.

"טיסה 93" הוא המיצג הקרוב ביותר למציאות כפי שהייתה, אך הוא מודע בכל נימיו לכך שגם בסיוע התחקיר המיטבי לא ניתן לשחזר את המתרחש על טיסה שהתרסקה וכל נוסעיה נספו עמה. אל מול הוודאות הזו לגבי חוסר הידיעה, הסרט משאיר תהייה פתוחה עד כמה חוסר-אונים ואי-ידיעה ראשוניים, משתתפים במערך מניעים של תגובה, ובפרט תגובתה של אמריקה למתקפה.