הדיירת

מייאו (ענת קלאוזנר), גיבורת "ימים קפואים", חיה בתל אביב סהרורית. דיירי העיר יזהו את המדרכות של כיכר רבין, את הסמטאות של פלורנטין, אבל המכלול נראה אחר. המרחקים שונים, נגמעים בהליכה. הטיפוסים המאכלסים את העיר מוכרים, אבל הדינמיקה ביניהם מלחיצה. כאילו הדמויות נמצאות על סף התפרצות, והמטענים המנוגדים שלהן מבקשים להתנגש. זוהי עיר מתוחה ומייאו נמצאת בטבורה.

מן השוט הראשון, סרט הביכורים של דני לרנר "ימים קפואים", מושך פנימה אל תוך עולם שהוא מוכר ואחר במידה זהה. מייאו מופיעה על המסך לראשונה כשהיא ערומה באמבט – זוהי אולי לידה לפי הסימבוליקה המקובלת, אך זה אינו דף חדש. רגעים מתחילת הסרט משתקפים בהמשכו, ואירועים אחרים חוזרים על עצמם, כך שההתחלה כאן נראית רק כנקודת פתיחה לעולם שמתקיים במסלול מעגלי.

אט אט נחשף יום בחייה של מייאו, ואולי לא יום, שכן הזמן חולף והלילה נותר. מייאו היא סוחרת סמים. האמבט בו פגשנו בה לראשונה אינו שלה, הוא ממוקם בדירה ריקה, שאליה היא פרצה כדי לישון ולהתנקות. את קשריה לעולם היא מנהלת דרך טלפון סלולרי ושיחות עם לקוחות פוטנציאליים. העדות היחידה לנורמליות בחייה היא שיחת צ'ט שהיא מנהלת עם גבר בקפה אינטרנט. כשמערכת היחסים הווירטואלית מגיעה לשלב שדורש ממשות, מייאו ועמיתה לשיחה קובעים להיפגש. הפגישה נקטעת על ידי פיגוע ומייאו מוצאת את אלכס קלפן, הבחור שאתו הייתה אמורה להיפגש, בבית החולים, שקוע בתרדמת. היא חוזרת לדירתו שנותרה ריקה ומנסה לחדש את התנהלותה כמקודם. מייאו מאמצת את הדירה, את חפציו ואת שמו של הגבר, שהיה לרגע ונעלם.

דיירי הבניין האחרים מתחילים לזהות את מייאו כאלכס, אולם זליגת הזהות הופכת במהרה למהלך שעליו אין למייאו שליטה. מלכתחילה, זהותה של מייאו הייתה נזילה. היא הוצגה כמייאו כי זה הכינוי שבחרה בצ'ט, וכיוון שלא היה בחייה אדם אחר שיקרא לה בשמה. אין לה דירה ואין לה מקצוע, כך שאם ישנה זהות שמחפשת מארח, מייאו היא קרקע ריקה ומוכנה עבורה. מייאו נסחפת למציאות סוריאליסטית. היא לא יכולה להוכיח שאינה אלכס קפלן וגם נחישותה שלה מתערערת כשהעובדות מצטרפות נגדה.

מה שנראה בתחילה כמותחן אפל, מתגלה בהמשך כמשחק פילוסופי בשאלות של זהות וניכור, חיים אורבניים והתמודדות עם טראומה. המציאות של מייאו הופכת מסוייטת, חוזרת על עצמה ומותירה את הגיבורה נאבקת על שפיותה ואמונתה בעצמה. ברגעים מסויימים נראה כי מייאו היא הרואה היחיד בעדר של עיוורים, וברגעים אחרים, לא ברור האם היא זו שנקלעה לסחרור של אובדן זהות. דווקא ברגעי השיא הללו, במקומות בהן מתבקש שימור המתח שבין שתי האפשרויות, הסרט מתחיל להתפרק ונחתם בסוף עם טוויסט. הסוף אמנם משיב את תחושת המציאות אל כנה, אבל מזניח ואפילו מייתר את השאלות המהותיות שאך התחילו להתגבש.

על אף הסוף המאכזב, "ימים קפואים" בולט באחרותו ביחס לתפוקה המקומית המקובלת. הוא מצחיק לפרקים, מסוגנן, וענת קלאוזנר בתפקיד הגיבורה שנושאת את הסרט, נראית כמו כוכבת קולנוע. הסרט מתכתב עם מסורת קולנועית ואי אפשר לדבר עליו בלי לציין לפחות את היצ'קוק, ממנו הסרט שואל את המציאות התלויה על בלימה (ואת הזהות הבדויה של מר קפלן הווירטואלי ב"מזימות בינלאומיות"), ואת הדמויות הטעונות של פולנסקי - סנדרה שדה בתפקיד השכנה של קפלן נראית כאילו נלקחה כמו שהיא מתוך "תינוקה של רוזמרי". בסך הכל, "ימים קפואים" הוא בשורה מצוינת לקולנוע הישראלי וחשוב שיצליח, ולו כדי שאחרים דומים לו יבואו בעקבותיו.