הטס למרחקים ארוכים

סופרמן חזר, וכמה מיתולוגית היא שיבתו. סופרמן הוא גיבור-על שיכולותיו נמצאות במלוא עצמתן הייצוגית כשהן מופיעות בקולנוע, ו"סופרמן חוזר" הוא כל מה שסרט עליו צריך להיות. יש בו אקשן מצוין, סיפור אהבה, הומור, שברון לב, ארכי-נבל גרוטסקי וגיבור-על שהוא בה בעת טוב, הגון וישר, וגם לנצח אחר ובלתי ניתן לפיצוח. מעל כל אלה, יש בסרט החדש בעיקר הרבה יראת כבוד וניסיון לייצר מבט חדש על הדמות הראשית, בדרך שלא מרסקת את המסורת עליה היא נשענת.

"סופרמן חוזר" ממשיך היכן שהפסיק ריצ'ארד דונר, הבמאי של שני הסרטים הראשונים. בראשיתו, סופרמן שב ממסע בן חמש שנים אל כוכב הבית ההרוס שלו קריפטון. עם שובו, הוא מגלה שהעולם המשיך בלעדיו. אבל העולם מסתגל מחדש לנוכחותו ומיד שב לקרא לו לעזרה. אצל לויס ליין, לעומת זאת, חמש השנים לא נמחקות במהרה. העיתונאית החוקרת שנודעה כאדם הקרוב ביותר לסופרמן, זכתה בפוליצר על מאמר שכותרתו "מדוע העולם לא זקוק לסופרמן". בנחישותה להתנתק מאהבתה הישנה, היא הספיקה בינתיים להפוך לאם ומתכננת חתונה.

בנוסף, לקס לותור, אויבו של סופרמן משכבר, השתחרר מהכלא והוא עומל על תכנית-על זדונית שתעשיר אותו, תהרוס את סופרמן ותהרוג מיליוני אנשים. סופרמן צריך לסכל את תכניתו של לותור, לחזור להיות המושיע ומייצר התקווה של האנושות ולהתמודד עם העובדה שאהבתו היחידה המשיכה בלעדיו.

רק כדי להוריד כמה דברים מהשולחן: לותור, בגילומו של קווין ספייסי, יחד עם פרקר פוסי המעולה שמגלמת את חברתו, מוסיפים את מנת ההומור הנחוצה לסרט, שמוזרקת בין אפיזודת סופרמן אחת לאחרת; קייט בוסוורת היא בחירה נוראית לתפקיד לויס ליין, שראויה ליותר מדמותה הלא חיונית, והלא חריפה; ג'יימס מרסדן, המגלם את ארוסה של לויס עבר מ"אקס מן" ל"סופרמן חוזר" אבל נשאר באותה הפונקציה; וברנדון ראות', לבד מהדמיון הבלתי נתפס והמדובר לכריסטופר ריב המנוח, הוא סופרמן ראוי. ודאי יותר ראוי מניקולס קייג'.

כראשון גיבורי-העל בתרבות הפופולרית, סופרמן נמצא בעמדה שהכפילות בה יכולה להיות מכבידה. הוא המקור שאותו מצטטים ואליו מתייחסים בכל ניסיון לייצר או לפרש גיבורי-על אחרים. במקביל, הוא דמות שעודנה קיימת ביצירה, ולכן צריכה להתחדש כדי להמשיך ולרכז עניין. המייצגות הראשיות להמשך דרכו של הגיבור בתרבות הפופולרית של התקופה האחרונה, היו שתי סדרות הטלוויזיה "לויס וקלארק" ואחריה "סמולוויל". דרכן של הסדרות להתמודד עם ההיסטוריה וגם להמשיך לספר את הסיפור, הייתה בבחירה להפוך את סופרמן לאנושי, בדומה לגיבורי-העל הפגומים שנוצרו כתגובת נגד לטוהר של דמותו המקורית.

כתוצאה מכך, שתי הסדרות עסקו יותר במניעיו האנושיים של האלטר אגו, קלארק קנט, ודחקו את סופרמן אל השוליים. ב"סמולוויל" במיוחד, קלארק קנט הפך לצעיר מיוסר, בן דמותו של פיטר "ספיידרמן" פרקר, שויתר לגמרי על יכולת התעופה והחליפה הכחולה. עם "סופרמן חוזר", הבמאי בריאן סינגר בחר שלא להמשיך באותה הדרך. בסרט החדש זהו סופרמן שחוזר, האורגינל. הוא לא נספח של קלארק קנט. למעשה מדובר בסרט סופרמן שממנו קלארק קנט נעדר כמעט לחלוטין.

סינגר מבקש לבדוק את דמותו של הסופרמן הקולנועי המקורי. זו בחירה הרפתקנית כיוון שמשמעותה היא תיאור חוזר של דמות ישנה ומושלמת. לא פשוט להפוך דמות מושלמת, ובמיוחד את סופרמן, למעניינת. אבל סופרמן של סינגר מצליח להיות פלאי כשהוא ממלא סעיף אחר סעיף ברשימת החובה של כוחות העל שלו. הוא מהיר יותר מקליע בשעת מעופו, הוא חזק מפלדה, הוא מזנק מעל בניינים בקפיצה, יש לו ראיית רנטגן ועיניים שיורות קרני לייזר, והוא עף, עם הגלימה והכל.

עוף מוזר
החידוש של סינגר הוא הבדידות במסגרתה סופרמן מתקיים. קלארק קנט לא קיים עבורו כנתיב השתלבות בחברה. כפי שסופרמן מספר לאמו המאמצת עם שובו, הוא היחיד הנותר מבני מינו. בשל זרותו היחידנית, האנושות יכולה לקבל אותו רק כאל. סופרמן מוצג בסרט כאל כל האלים, מחזיק האש הפרומיתיאנית, אטלס שמשקל העולם על כתפיו וישו האוהב והמקריב. האנושות, מצדה, נוהגת בו כפי שנהגה בכל האלים שלה - מההערצה הפגאנית הראשונית, דרך הניסיון לפרוט את סגולותיו לנכסים חומריים, עד הריגתו הממשית והרעיונית על ידי סימונו כלא רלוונטי לקיומה שלה, ולבסוף החרטה והבקשה שיחזור.

"סופרמן חוזר" הוא לא סרט דתי. למעשה, הוא מאוד חילוני בדיון שהוא מנהל על אופייה של אלוהות. כפי שסופרמן אומר ללויס בהמשך, "העולם אולי לא זקוק למושיע, אבל הוא קורא לעזרה כל הזמן". סופרמן הופך למושיע כברירת מחדל, כי הוא מסוגל לשמוע את הצעקות, כי הוא יכול לעזור, כי זו הייתה בקשתו האחרונה של אביו ששלח אותו מקריפטון אל כדור הארץ. האנושות מרוויחה, כי כך הוא בנוי. סופרמן הוא אייקון חתום עבור האנושות ו"סופרמן חוזר" משתתף בייצוגו ככזה, אך גם חושף את המחיר שסופרמן צריך לשלם על זרותו זו. אנחנו מביטים לשמיים ורואים אותו. רוצים להיות כמותו או לפחות בקרבתו - לעולם לא נגיע לשם, זה הסיפור שלנו. הסיפור שלו טרגי הרבה יותר - הוא רק שדה לפרשנות עבורנו, מושא חלומות, לא משתתף אמיתי. הוא יכול רק לתת, ואנחנו רק לקבל. כשיזדקק לעזרה, אנחנו לא נהיה מאובזרים לעזור לו. הוא לנצח ישאר לבד, בגדולתו.