אש למתנקש

זוכרים שהיינו הולכים לראות סרטים של ברוסלי בקולנוע "ציון" הישן, ומיקו ואדם הגדול היו רבים למי יש קונג-פו יותר חזק וכולם היו מסכימים שלמיקו, אבל רק בשביל שהוא לא יכפכף אותנו אחר כך בסטנגה? כשמדובר בקולנוע של פעם, לעלילות קובי אוז כאלה, שמורה חלקה מכובדת בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. סרטו החדש של ג'קי צ'אן, "המתנקש", משחזר את החוויה הנוסטלגית במלואה. וכשחם בחוץ, והיומית כמעט ריקה, חוץ מכם ועוד שני ילדים דתיים בחופשה, ההנאה מעוד סרט של ג'קי מאוד גדולה.

"המתנקש", עוד תרגום עברי מקושקש, הוא למעשה התשלום החמישי בסדרה ההונג קונגית המצליחה "סיפור משטרה" של ג'קי צ'אן. עם כל הכבוד לייחוס, אין צורך להכיר את הרביעייה המוקדמת כדי להבין את ההתרחשות. ראשית, משום שחוץ מהשם, אין קשר עלילתי בין הסרטים, וגם בגלל שהסיפור פשוט ונוסחתי כהלכה.

ג'קי הוא המפקח ווינג, מבכירי ומכובדי שוטרי הונג קונג. בעקבות חטא קטן של יוהרה, הוא מסתבך במאבק כוחות עם כנופיית שודדי בנקים, שבין תחביביהם כלולים משחקי מחשב ורצח של שוטרים. פרנק, צעיר מרדן שחלם כל ימיו להיות שוטר, מציל את ג'קי מתהומות ההרס העצמי אליהם הוא שוקע, והשניים יוצאים יחד לגלות את זהות הפושעים ולהחזיר את הסדר לרחובות המטרופולין.

הסרט אפל יותר מקודמיו בסדרה, ודמותו של ג'קי זוכה להתעללות מוגזמת מדי בחציו הראשון. הקטעים הקומיים ספורים והסלפסטיק כמעט ואינו. ישנה גם תת-עלילה רומנטית שסביבה מתרכזת מרבית הדרמה הרגשית, אך זו סנטימנטלית עד קיטשית ברגעיה הקשים יותר.

כאמור, לא סיפור העלילה הוא שמוכר את הסרט. הנקודה החזקה היא ג'קי צ'אן, שחוזר לעשות אקשן הונג-קונגי כאילו השנה עדיין 1985. בגיל 54, החן הכובש והיכולות האקרובטיות שלו נמצאות בכוח מלא והסרט נראה מעוצב כולו כדי להפיק מהפיזיולוגיה שלו את המיטב. ייתכן שהונג קונג האמיתית לא נראית ככה, אבל בסרטים של ג'קי וגם ב"המתנקש", נראה שכל טפח מהארכיטקטורה של העיר בנוי כך שג'קי יוכל לזנק ממנו, דרכו, לתוכו ומעליו. הציפייה למפגני המכות כה גדולה עד שכל סט חדש המוצג בסרט הופך מיד לשדה אפשרויות ללחימה, וג'קי, במרבית המקרים, מכסה את כולן.

לא היה חיוני לדובב את "המתנקש" לאנגלית, אבל רק כך ניתן יהיה לראות אותו בקולנוע בארץ (עותקי DVD של הסרט בקנטונזית זמינים ב"האוזן השלישית"). ההנחה המרגיזה הנהוגה בקרב מפיצי הסרטים, היא שקהל של סרטי אקשן לא אוהב שפות שהן לא-אנגלית. אלא שדיבוב היא אחת הדרכים המבזות ביותר בהן ניתן לטפל בסרט, בייחוד כאשר הדיבוב כולל גם התאמות תרבותיות בתסריט.

עם זאת, כיוון שהחוויה ב"המתנקש" היא ברובה נוסטלגית, הדיבוב בו ממשיך מסורת מקומית ותיקה, ואחרי התרעומת הראשונית, גם ממנו אפשר להפיק מידה של שעשוע. כמו למשל מן העובדה שהמדובבים דוברים אנגלית במבטא סיני, שלעיתים הופך לתמהיל של שתי השפות, אותו אף אחד משני צדי האוקינוס השקט לא יוכל להבין. מצחיק גם ההיפוך שנוצר - ג'קי צ'אן, שבסרטים אמריקנים מדגים אנגלית רצוצה, דובר אותה שוטף דווקא בסרט הונג-קונגי. וכמובן, ישנן סצינות הפספוסים על הקרדיטים, שבהן מדובבות גם הטעויות בשפה, עם וריאציות באנגלית לשגיאות בקנטונזית. זה כמעט מקסים.

אני לא יודעת אם זו הנוסטלגיה, האקשן בשעת צהריים או הצפייה המשותפת עם חברה טובה שיודעת לצחוק במקומות הנכונים, אבל כל אלה ביחד, הופכים את "המתנקש" ליומית המוצלחת ביותר שתוכלו למצא היום בקולנוע.