פול גז על ניוטרל

האנימציה הנהדרת והקריצות המשעשעות לא מחפות על אפיון הדמויות הדל, העלילה הצפויה והמסר המתחסד של "מכוניות"

ג'ון לאסטר הוא נער הזהב של עולם האנימציה. בקלילות ניתן היה לתרגם את הקריירה שלו לסרט זוכה אוסקרים בכיכובו של רובין וילאמס על סיפור הצלחה אמריקני של כישרון ורוח נעורים. ב-1984 האנימטור הצעיר והאידיאליסט, פוטר מעבודתו בתאגיד דיסני. שנתיים מאוחר יותר, הוא חבר לנער הזהב של עולם המחשבים, סטיב ג'ובס מאפל, לצורך הקמת חברת אנימציה ממוחשבת חדשה, פיקסאר שמה. במשך עשרים השנים הבאות, פיקסאר תהיה לנושאת הדגל בכל הנוגע לחדשנות אמנותית, ולאסטר יסומן ככוח היצירתי העומד בראשה. בשנים אלה, דיסני תפיץ את סדרת הלהיטים של פיקסאר ובמקביל חטיבת האנימציה שלה תאבד מכוחה.

בראשית 2006, שיתוף הפעולה בין דיסני ופיקסאר שינה צורה. השתיים התמזגו ולאסטר מונה למנהל האמנותי של דיסני כולה. הסיפורים על שיבתו המנצחת לתאגיד שוויתר על שירותיו, ציירו את לאסטר כגלגול רוחו של וולט דיסני השובב, וכסיכוי הגדול להתחדשותו של תאגיד העל. "מכוניות" החדש של לאסטר, הוא הסרט הראשון שיוצא תחת המטרייה המאוחדת של דיסני/פיקסאר. הסרט הוא עדיין הפקה של פיקסאר, אולם שוב ושוב לאורכו, ניכר שהפעם, נערכו מספר ויתורים. הייחודיות הרעיונית של פיקסאר פינתה דרך לטובת יצירת סיפור פשוט עם מוסר השכל לכל המשפחה - התחום בו דיסני מתמחה.

"מכוניות" מגולל את סיפורו של לייטנינג מק'ווין (ספידי מקווין בתרגום העברי הרע), מכונית מרוץ צעירה החיה בעולם המאוכלס במכוניות כמותה. לייטנינג, בגילומו ההולם של אואן ווילסון, הוא יהיר, מרוכז בעצמו ונעדר הכרת תודה. אין לו חברים, והדבר היחיד המעניין אותו הוא זכייה במרוץ הגדול המתקרב. מישהו צריך ללמד אותו לקח.

במהלך מסע אל זירת המרוצים הנמצאת בצד השני של היבשת הכמו-אמריקאית, לייטנינג נקלע לעיירה מוזנחת באמצע הדרך. שם הוא פוגש אסופת דמויות ססגונית המלמדת אותו שורה ארוכה של לקחים, כמו ערכה של חברות, החשיבות של הדרך ולא רק המטרה שאליה היא מובילה, הכבוד שמגיע לדורות הקודמים ומנעמיה של העיירה הקטנה.

מוסר הכשל
האנימציה הממוחשבת ב"מכוניות" היא ללא ספק נהדרת. קטעי הפעולה המהירה וירטואוזיים והנופים הרחבים מרהיבים. המכוניות עצמן פחות מלאות הבעה מהדמויות הקודמות של סרטי פיקסאר, אולם עולמן עשיר בפריטים ייחודיים התורמים לאפיון עולמן והעלילה המרכזית הצפוייה מוקפת בתתי-סיפורים חמודים. הבולט באלה, מערב עדר טרקטורים שלייטנינג וחברו הטנדר מבהילים בשעת לילה, כאילו היו פרות במנוחה. משעשע גם סיפורם של מוכר הצמיגים האיטלקי, לואיג'י הפיאט ועוזרו גווידו המלגזה, בעל הפטיש למכוניות פרארי.

בליהוק הקולות נמצאת הברקה אחת בדמותו של פול ניומן, המגלם את דוק האדסון, השופט הוותיק המספק את הדרך ליצירת סיפור החניכה. דמותו של דוק האדסון תפורה למידותיו הקולנועיות של ניומן שגם כשהוא מכונית מזדקנת, מצליח להיות האנושי שבדמויות הממוחשבות ולשדר שלווה וחכמה שהן פרי עברו הטעון ונעוריו הסוערים. לבד מניומן, אפיון הדמויות ב"מכוניות" עני ורובן מחזיקות בתכונה אחת, לרוב סטראוטיפ אתני. כך למשל, ראמון הלטיני (צ'יץ מרטין, "היו זמנים במקסיקו") הוא מומחה בשדרוגי מכוניות מז'אנר Pimp My Ride וגם אצל לואיג'י (טוני שאלוב, "מונק") וגווידו, האיטלקיות היא התכונה המרכזית.

כשההומור בסרט אינו עדתי, הוא גימיקי. הפולקסוואגן הוא כמובן פליט שנות ה-60 אכול תיאוריית קוסנפירציה וגם ג'יי לנו לא מוותר על הופעת האורח הקבועה, הפעם בצורת לימוזינה מנחת תכניות אירוח. עבור חובבי המירוצים, מתארח גם מריו אנדרטי, מגדולי נהגי המירוץ האמריקנים של כל הזמנים.

כל הקריצות והאנימציה הטובה לא מחפות על העובדה שניתן לצפות כל פיתול בעלילה של "מכוניות". את הילדים זה ישכנע, אבל את ההורים וחובבי האנימציה האחרים, פחות. מעל לכל, המאכזב האמיתי ב"מכוניות" הוא המסר הנדוש ואופן המסירה הבוטה שלו. הסצינה המביכה ביותר ב"מכוניות" מגיעה לקראת סופו ומתארת את עברה הזוהר של העיירה המוזנחת, שנדחקה לשוליים בעקבות סלילתו של הכביש המהיר. הסצינה היא שיר הלל, ושיר דביק אכן משולב בה, לכביש 66 המפורסם החוצה את אמריקה. מוסר ההשכל של הסרט טובע בנוסטלגיה ומתריע ללא סייג מפני סכנותיה של הקידמה וההתמסחרות של אמריקה. עבור סרט אנימציה ממחושבת, המופץ על ידי דיסני ומקודם על ידי מק'דונלדס, זוהי עמדה מתחסדת. עד כדי כך שבתום "מכוניות", גם סיפור ההצלחה האמריקנית של ג'ון לאסטר נראה פתאום מזוייף ופחות כובש. וכשסרט אנימציה מפזר את מקסם האגדה, ההתפכחות היא סוג מיוחד של חוויה לא נעימה.

הערה קטנה לסיום
זה בכל זאת סרט של פיקסאר, אז כדאי לחכות עד סוף הכתוביות. אחד המממתקים הוא מחווה מצחיקה של ג'ון ראצנברג, קליף מ"חופשי על הבר", לכל דמויותיו הקודמות בסרטי פיקסאר השונים.