מין אחר

שני הקשרים קולנועיים מיידיים נוצרים במהלך הצפייה ב"ארוחת בוקר על פלוטו". האחד הוא ל"משחק הדמעות" של ניל ג'ורדן מ-1992 והשני ל"ארוחת בוקר בטיפאני" של בלייק אדוארדס מ-1961. ההקשר הצפוי ל"משחק הדמעות" נובע מכך שאותו במאי אחראי על שני הסרטים, ושבשניהם דמות של טרנסג'נדר מתעמתת עם מוסכמות דתיות-חברתיות ועם החזית האירית לשחרור לאומי. מלבד האסוציאציה המיידית שנוצרת ל"ארוחת בוקר בטיפאני" בשל השם, הסרט מתכתב גם עם המאמץ המתמיד של הדמות הראשית בסרט להמציא את עצמה מחדש ולהדחיק את המציאות שסביבה.

"ארוחת בוקר על פלוטו" מגולל את עשרים השנים הראשונות בחייו של פטריק "קיטן" בריידן (קיליאן מרפי), שנולד בכפר אירי בשנות ה-50 לאם שנטשה אותו על מפתן דלתו של הכומר המקומי (ליאם ניסן). פטריק התינוק מועבר למשפחה מאמצת ומגיל צעיר מגלה נטיות התמרדות והעדפה לבגדי נשים. בנערותו הוא מאמץ את הכינוי "קיטן" וברוח התקופה בורח מהבית לטובת חיי נדודים וחיפושים אחר האם שנטשה אותו.

הסרט כולו מתואר מנקודת מבטה וזכרונה של קיטן, הטרנסג'נדרית הבוגרת, ובשל אופייה התמים עד מתריס באטימותו, מקבל איכות של סיפור אגדה קלאסי, שבו היא הגיבורה. המסע שהיא מנהלת בחיפוש אחר אם נעדרת ודמות אב, מחולק ל-36 פרקים ונראה כפיתוח של גירסת דיסני לאגדות המוכרות.

קיטן עוברת את המסלול השמור לגיבורות מסיפורי אגדה, החל במפגשים עם סדרת מועמדים לתפקיד נסיך החלומות, דרך אפיזודה סהרורית בבית גמדים וכלה בסצינה מקסימה בגן פיות. אלא שהאפיזודות הפנטסיות נתפסות כטיפוסיות לסיפורי אגדה בעיניה של קיטן בלבד, ורק צופי הסרט מגלים את הפער שבין מבטה של קיטן והעולם כפי שהוא נראה באמת. כך, בית הגמדים הוא דוכן בפארק שעשועים בו קיטן מחוסרת הבית מוצאת מחסה, וגן הפיות הוא חדר במועדון פיפ שואו עגום, בו היא מוצאת פרנסה.

הניתוק של קיטן מהעולם הופך אותה לגירסה מופרזת של הולי גולייטלי מ"ארוחת בוקר בטיפאני", ולכן קשה יותר להתאהב בה. הולי גולייטלי היא אישה אבודה שהשתדלה להאמין שתוכל להסוות את עברה הצנוע ולהיבנות מחדש כנערת מסיבות קלת דעת. תמימותה הייתה כנה. קיטן, לעומתה, מעבירה את חייה בניתוק סרבני מזהיר משלל החוויות הקשות המרפדות את חייה באירלנד ולונדון בשניים מהעשורים הסוערים שידע האזור. בחירתה של קיטן בתמימות וניתוק נראית אידיאולוגית.

אפילו קיצוניות המעבר בין שמות שני הסרטים, מטיפאני לפלוטו, מעידה על ההפרזה בגישתה של קיטן. רק ברקע הצופים מוזמנים לחוות את חוויות היתמות, הנידוי החברתי, אובדן החברים, הפציעה בפיגוע, תקופת המאסר, ההתעללות מינית והניצול רגשי. קיטן מקבלת את כל אלה בחיוך וקריצה, והצופים נותרים חסרי אונים מול דמות שמסרבת להיפגע. ובכל זאת, יש דבר ממכר בנחישותה של קיטן לחיות באגדה, וכשהשכנוע העצמי הוא כה עמוק, אי אפשר שלא לקוות עבורה שתשיג את מבוקשה.

קווין, לא דרמה קווין
בראש צוות השחקנים האירי למהדרין של "ארוחת בוקר על פלוטו" נמצא קיליאן מרפי שעושה את קיטן יפהפיה ומעביר את האלמנטים המושכים והמרתיעים שבה באמצעות משחק מדויק וקאמפי. השחקן סטפן ריאה, חביבו של ג'ורדן והגיבור הגברי של "משחק הדמעות", בולט מתוך גלריית הדמויות הנקרית בדרכה של קיטן, ונותן כאן הופעה קצרה כקוסם ליגה ז', שאוהב את קיטן וקצת מתעלל בה. לבסוף, ליאם ניסן, מכובד כתמיד בתפקיד הכומר בעל הסוד, מציג את העדות היחידה לכובד ראש בכל החבילה.

"ארוחת בוקר על פלוטו" לא הופך לפסטיבל כמו סרטי קרוס-ג'נדר קודמים לו, למרות הסבנטיז האופנתיות ופסקול שירי הגלאם רוק של התקופה. למעשה, הדרמה כאן מצומצמת למינימום, משום שקיטן בוחרת לרוב להיות לוח חלק מבחינת מעורבות רגשית והשפעות חיצוניות. מאחר שהיא מספרת את הסיפור, אין סצינות גילוי מרעישות כמו זו המפורסמת מ"משחק הדמעות". עם זאת, בזכות בימוי הדמויות שסובבות את קיטן ובזכות הצילום, המשלב הבזקי ריאליזם בתוך הרומנטיקה, הצופים זוכים לראות קצת מהעולם ממנו היא מתעלמת.

אולי כפיצוי על הנסיונות לנער את התמימות מקיטן החוצה, ניל ג'ורדן משתף עמה פעולה ומעניק סיום הולם לאגדה המודרנית שהיא יצרה עבור עצמה. בשונה מהולי גולייטלי של "ארוחת בוקר בטיפאני", שזוכה במנת הנחת שלה רק אחרי שהיא מוותרת על האשליות, קיטן נותרת בשלה. ג'ורדן מעניק לה פרס על הנחישות והסירוב לוותר על מטרותיה - למרות אווריריותן הפלקטית - ועל הדרך שבה סירבה לתת לדבר מטופש כמו המציאות למנוע ממנה לקבל את הסוף שרצתה.