סערה בכוס תה

הסרט "צופן דה וינצ'י" טוב יותר מהרומן עליו הוא מבוסס, וזו מכשלתו העיקרית. עלילת הסרט מהודקת מזו המופיעה בספר, הטיפול בדמויות בוגר יותר ורבות מההתפלפלויות הארכניות שהופיעו במקור הספרותי, סוננו מהעיבוד הקולנועי. כל אלה, לא הופכים את הסרט ליצירה שניתן לכנותה טובה בקנה מידה אובייקטיבי. למעשה, דווקא הדיאטה הרעיונית שעבר הסיפור בדרכו מספר לסרט, מגלה עד כמה מבוצר מקומו בליבה של הבינוניות. לקרוא ל"צופן דה וינצ'י" בינוני, ובכן, זהו העלבון החמור ביותר למעריציו הגדולים של הסיפור.

עבור מי שעלילת הספר הצליחה לחמוק ממנו עד כה, רב-המכר של דן בראון מתאר את מסעם של הפרופסור לסמלים רוברט לנגדון ומפענחת הצפנים סופי נבו בעקבות הסוד הגדול, עליו שמר ז'אק סונייר, סבה של נבו ואוצר הלובר, שנרצח בתוך המוזיאון. מסעם של השניים, המקים עליהם את המשטרה הצרפתית ואת הפלגים השמרניים בכנסייה הקתולית, מוביל לבסוף לגילוי מרעיש אודות חייו של ישו וראשיתה של הכנסייה.

מראשיתו, "צופן דה וינצ'י" ביקש להיות החשיפה הגדולה, רוח הפרצים שתעקור מן השורש את אמות הסיפים. הספר הציג אסופה של חצאי עובדות היסטוריות, ניתוח פזיז של אטימולוגיה של מילים וסימנים, ופרשנות יצירתית לכמה מיצירות האמנות הנדושות ביותר של כל הזמנים. את אלה, עטף במסך כבד של מחתרתיות ואווירת קונספירציה, והכריז לקוראיו: הנה, זו האמת שהכוחות שמניעים את העולם מבקשים להסתיר מכם. כוחו של הספר נבע מתחושת הגילוי האינטלקטואלי שסיפק, ומן הדרך המחניפה שבה גרם לקוראיו לחשוב שבתום 400 עמודים, ניתן להבין את רעיונות היסוד עליהם מבוססת התרבות המערבית. היומרה והפשטנות היו הסיבה הן להצלחתו של הספר והן לתרעומת הגדולה שעורר בקרב אינדיבידואלים מיודעים יותר בפיתולי ההיסטוריה.

בעיבוד הקולנועי של "צופן דה וינצ'י" קיימות הפשטנות והבינוניות של המקור, אולם הוא נעדר את היומרה למהפכנות. צוות קולנועי מעוטר אוסקרים הופקד על ההמרה הצוות כולל את הבמאי רון הווארד ("אפולו 13"), התסריטאי עקיבא גולדסמן ("נפלאות התבונה") והשחקן הראשי טום הנקס ("פורסט גאמפ"). עם שמות גדולים כאלה, הסרט מתקשה לקיים את האווירה המחתרתית שהספר ביקש לשמר. מעבר לכך, צוות ההפקה מתגלה כמיומן מידי עבור המשימה. תחת ידיו, עלילת הספר מזוקקת למרכיביה הראשוניים, ובלי העומס התיאורי של דן בראון, מתגלה סיפור ההרפתקאה הסכמטי שתמיד היה שם.

אילו צוות ההפקה היה מעט פחות מיומן ומעט יותר נכון ליטול סיכונים, ייתכן שהתוצאה הייתה נראית אחרת. אפילו כישלון מפואר היה טוב יותר. אלא שרון הווארד, עקיבא גולדסמן וטום הנקס, חתומים מצדם, יחד וכל אחד לחוד, על שפה קולנועית חסרת ברק שהופיעה בעבודותיהם הקודמות. הטיפול שלהם ב"צופן דה וינצ'י" דומה. הוא אמנם מסנן החוצה את הפגמים של המקור, אך אינו תורם דבר לסיפור, שמלכתחילה היה נוח במיוחד לעיבוד קולנועי.

בסרט הזה כבר היינו
חסרון נוסף שנובע מהמעבר לקולנוע, הוא ההיעדר המוחלט של השאיפה לחדשנות רעיונית. עם הפיכתו לסרט, "צופן דה וינצ'י" נכנס לסביבה רוויית תכנים, הדומים לו בכל רמה סיפורית. הקונספירציה המייצרת מרדף אחר גבר בוגר ואישה צעירה היא פטנט על שם היצ'קוק. איקונוגרפיה יודאו-נוצרית נמצאת בכל סרט הרפתקאות, ולמרבה המבוכה, יצירות רק חצי-רציניות כ"הדסון הוק" ו"דוגמה", כבר טיפלו בהמצאותיו של דה וינצ'י ובאפשרות המשך שושלתו המשפחתית של ישו. ההיכרות עם הסרטים הקודמים, בצירוף העובדה שהקהל נכון יותר לקבל פיקציה קולנועית מאשר ספרותית, מעקרים כל ניסיון של "צופן דה וינצ'י" לייצר השתאות או חדוות גילוי.

"צופן דה וינצ'י" הוא סרט מוצלח יותר מהספר, משום שהמקור הוא כל כך לא מוצלח, משום שההפקה הקולנועית תיקנה את הפגמים הנרטיביים, ומשום שנוח יותר לקבל אותו כסרט בינוני נוסף ולא כחשיפה הספרותית הגדולה. לכנסייה הקתולית אין סיבה להתרעם כל כך על הסרט - הוא לא ישנה דבר. שונאי הספר לא יתאהבו בו; מעריצי הספר יתחזקו בתחושת העליונות האינטלקטואלית שלהם כשיגלו שאהבו את הספר יותר מאת הסרט; ואלה שוויתרו על החוויה הספרותית עד כה, לא יבינו על מה הלהט, וככל הנראה יתמידו בסירובם ויחכו לאינדיאנה ג'ונס הבא.