אודי אלוני במאי "ג'נקשן 48" בראיון מיוחד: "בין הקצוות של השנאה חיים יהודים וערבים יחד"
הסרט "ג'נקשן 48" שנולד וגדל בלוד יצא השנה לטיול מוצלח במיוחד בחו"ל השבוע הוא חזר הביתה לפריימריה חגיגית עבור המשפחה שגידלה אותו - ערביי לוד
ג'נקשן 48, סרט שנולד וגדל בלוד, יצא השנה לטיול מוצלח במיוחד בחו"ל, והשבוע הוא חזר הביתה לפרימיירה החגיגית בעבור המשפחה שגידלה אותו- ערביי לוד.
פרס הסרט הזר בפסטיבל טרייבקה בניו יורק, פרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין, עשרות ביקורות מהללות בעיתונות הזרה, כולל בעיתון הניו יורק טיימס- אבל למרות החיבוק שג'נקשן 48 קיבל בעולם- בארץ, המקום שממנו בא, הוא נבחן דרך משקפיים אחרות. הסרט נכתב בהשראת סיפור חייו של תאמר נאפר, הראפר הערבי שגדל בלוד, וגם מככב בסרט- אבל דווקא הבמאי אודי אלוני, בנה של שולמית אלוני- הוא שתפס את הכותרות, עוד לפני שפריים ראשון מתוך הסרט הוצג בארץ.
גיבור הסרט הוא כארים, צעיר ערבי מלוד, עם חלומות גדולים לעשות היפ הופ שישנה את העולם, אבל מציאות יומיומית שגוררת אותו כלפי מטה- יותר משהוא מותח ביקורת על היהודים, הסרט מציג גם מנה גדושה של ביקורת פנימית, בעיקר כלפי היחס לנשים בחברה הערבית.
אם מוחקים לרגע את המיקום של הסרט- לוד, ואת הלאום של הגיבור- פלסטיני אזרח ישראל- לא פלא שהקהל האמריקני נשבע בקסמיו- ג'נקשן 48 דומה להפליא לסרט אחר, שגרף יותר ממאתיים מיליון דולר ברחבי העולם לפני כשנה- "סטרייט אאוטה קומפטון". סטרייט אאוטה קומפטון, סיפר על חבורת הגנגסטה ראפ,NWA, שצמחו בגטו השחור של ל.א בשנות השמונים, מספר כמעט את אותו סיפור של תאמר- על מוזיקת המחאה, שצמחה בצל האלימות המשטרתית, הגזענות, והחיים ברחוב. שני הסרטים, שנכתבו באותו הזמן, אפילו נפתחים באופן דומה.
ג'נקשן 48, לא דומה לסרטים קודמים על הכיבוש- הוא אמנם צולל לתוך הכאב של הערבים בישראל, אבל יש בו גם מן הנאיביות, יש שיאמרו אמריקאיות, והוא זז בקצב אחר, קליט יותר, קצב ההיפ הופ- אולי כך- יצליח לפתוח את האוזניים, גם של הקהל המקומי.
לעוד כתבות שאולי יעניינו אתכם: