"לילה מוטרף במוזיאון – סוד הקבר" : בן סטילר דועך

כמו כל הילדים, גם הילדות שלי אוהבות סרטים. אבל בשונה מרוב הילדים הן גם אוהבות מוזיאונים, ולכן בכל פעם שיוצא סרט בסדרת "לילה מוטרף במוזיאון" החגיגה היא כפולה. את הסרט הראשון ראיתי עם בתי הבכורה. את הסרט השני ראיתי כבר עם שתי בנות, כשהקטנה שבהן ממש התאהבה בבן סטילר אפילו שהייתה בת שלוש.

לסרט הזה, הלכנו בפורום משפחתי רחב, בנוסטלגיה וסקרנות לראות מה ייקרה הפעם ללארי דיילי, שומר הלילה של המוזיאון הניו יורקרי וחבר מרעיו ההיסטוריים המקיצים מדי לילה בזכות לוח פרעוני מוזהב וקסום. גם הפעם, כמו בסרט השני והמוצלח, עוזבים הגיבורים את ניו יורק ויוצאים אל מוזיאון אחר. בסרט השני זה היה הסמיתסוניאן, ובסרט השלישי לוקחת אותנו העלילה אל המוזיאון הבריטי שבו נמצאים הוריו של אחמונרע, והיחידים שיכולים לעזור ולתקן את הלוח המוזהב, שבשל ירוקת מסתורית שמתחילה לכלות אותו, מתחיל לאבד את קסמו. וברגע שיאבד הקסם, יחזור המוזיאון לתרדמתו הסטנדרטית ואיתו כל הפאן. שלא לדבר שאי אפשר יהיה לעשות יותר סרטים של לילה מוטרף במוזיאון.

עוד בתרבות:

מגי אזרזר: "אני חיה רעה"

מדהים: תמונות נדירות של שחקנים מאחורי הקלעים

אז על מנת להציל את הלוח נודדים יחד עם לארי, טדי רוזוולט (בגילומו של רובין ווילאמס, שמבחינתי ממש קם לתחייה בסרט), הגששית האינדיאנית סאקאג'ווה (מיזו פק), אטילה ההוני (פטריק גליגר), צמד המיניאטורות ג'דדיה הקאובוי ואוקטביוס הרומאי (אואן ווילסון וסטיב קוגן) ודקסטר הקופוצ'ין למוזיאון הבריטי על מנת לבקש עזרה מאביו של אחמונרע לתקן את הלוח. למסע מצטרף גם בנו של לארי דיילי, הזכור לנו משני הסרטים הקודמים, ושהפך בינתיים לבן נוער מגניב מאד שלא רוצה ללכת לקולג' והסרט מזגזג בין דילמת האב של דיילי לשחרר את בנו לחופשי לבין הרצון שלו לשמור את חבריו מהמוזיאון גם הם, בתור דמויות שהוא האחראי הנצחי שלהם, כמו סוג של אב.

בשונה מהסרט השני שהיה משופע בהרבה דמויות חדשות, רע מגניב במיוחד ואיימי אדמס בתור אמיליה הרהארט כסיפור האהבה של דיילי, הסרט השלישי מתמקד במיוחד בדמויות שאנחנו מכירים כשהחידושים הכמעט בודדים שתורם המוזיאון הלונדוני הם לנסלוט (דן סטיבנס) ושומרת המוזיאון השמנמונת (רבל ווילסון). הופעתה של ווילסון היא לטעמי הדבר היחידי שבאמת היה מצחיק בסרט הזה, בזמן ששאר הסצינות שסבבו את בן סטילר הכוכב היו, איך להגיד את זה, מעט נוגות.

לא רק שהסרט לא היה מספיק מצחיק, הוא לעיתים אף היה עצוב וניכרה בו מגמה מדאיגה שבולטת ברוב סרטיו האחרונים של סטילר, והיא: הרצון להיות שחקן אמיתי, נוגע ללב, ולא קומיקאי מטופש אבל מצחיק. זה לא הלך לסטילר ב"חייו הסודיים של וולטר מיטי" ואולי בגלל זה הוא ניסה לעשות את זה גם פה, במותג הקומי המוכר. כמו הירוקת שמכלה את הלוח המוזהב, כך פוגע הרצון הזה בקומדיות שבהן הוא מככב, וחבל שאי אפשר פשוט לשטוף אותו באור הירח ולהחזיר לו את הקומיות הטבעית שכל כך הצחיקה אותנו בסרטים הקודמים.