"מקווה שאני בפריים": הדוקו על מיכל בת אדם צועד בכיוון הנכון

הסרט הדוקומנטרי של נטעלי בראון מראה לנו צדדים בדמותה של חלוצת הקולנוע הישראלי הנשי שטרם הכרנו

זמן צפייה: 01:51

"מקווה שאני בפריים" נפתח כשלפנינו מיכל בת אדם כשהיא עסוקה בעשייה, מביימת סצנה. לרגע קופץ לראש סרטה "איה, אוטוביוגרפיה דמיונית" שבו היוצרת, שלאורך עבודותיה מרבה לשלב, לשחזר ולהתמודד עם חוויות מחייה האישיים, ניסתה להתבונן בעצמה באופן הישיר ביותר, בהשתקפותה בהווה, והציגה את עצמה עוסקת בפעילות דומה. אלא שהפעם זהו מבט מזווית אחרת, חיצונית, מתעדת, זו של הבמאית נטעלי בראון.

עסוקה בעשייה. מיכל בת אדם | צילום: יוני מנחם

מובן מהו העניין שמוצאת בראון, שעסקה בכמה מסרטיה במגדר ומיניות, ושימשה כמנהלת האמנותית של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, בדמותה של חלוצת הקולנוע הנשי הישראלי ("רגעים" של בת אדם היה הסרט העלילתי הראשון שנוצר בידי אישה, כשלושים שנה לאחר קום המדינה. מאז היא ביימה עוד למעלה מעשרה סרטים, הספק מרשים ביחס לכל קולנוען מקומי, יהא מגדרו אשר יהא). לפיכך, המבט של המתעדת הוא אוהד, חומל, כזה המבקש לתת כבוד למי שנדמה כי מעולם לא זכתה להכרה פרופורציונאלית מהממסד ומהקהל ביחס לתפקיד החשוב שמילאה בהיסטוריה של התחום.

מיכל בת אדם
חלוצת הקולנוע הישראלי הנשי | צילום: צילום: מרדכי אברהמוב

עוד ברשת תרבות ובידור:

10 שאלות שלא נענו עם סיום העונה ה-7 של משחקי הכס

שוב מאוהב: אסף אבידן בסינגל חדש: My Old Pain

חוזרים ללימודים: המלצות לסרטים וסדרות טלוויזיה באווירת התיכון

קולאז' ביקורות כתובות ומשודרות שדנו ביצירותיה מבהירות את השיח הסקסיסטי שהיה שגור בקרב המבקרים, העיתונאים והתעשייה. על אף שהיום ההרכב במועדון של "קובעי הטעם" (אם להשתמש במונח בעייתי) מגוון בהרבה, רגע אחר, שבו במהלך פגישה של בת אדם עם מפיק-על וקולנוען ותיק נשמעת הערה שגורמת לה להגניב מבט לעבר המצלמה, מוכיח כי תחושת החריגות שלה כיוצרת-אישה לא חלפה.
עם זאת, יש לציין כי מלכתחילה קשה לצפות כי מי שסרטיה הדרמטיים (כגון "על חבל דק","בן לוקח בת", "ריטה שם זמני") נטו לכיוון הקולנוע האמנותי תזכה אי פעם לאותו מעמד נערץ של "אופי בורקסים" פופולאריים למיניהם, שהגישו לקהל בידור מסחרי, טעים ונוח לעיכול.

נוטה לכיוון הקולנוע האומנותי

אולם על אף העשייה המקצועית הנמרצת והיזמית, רוב הסרט מוצא את בת אדם דווקא במרחב ביתי, המשפחתי, אולי גם הנשי. מכינה ארוחה, גוזמת עץ בחצר, מארחת את הבן דניאל כשהוא קופץ לביקור עם משפחתו. מעל הכול, נבחן בעדינות וברגש הקשר בינה לבין בעלה, הקולנוען משה מזרחי. כזכור, מזרחי העניק לבת אדם את הפריצה שלה כשבחר בה לככב בסרטיו המצליחים משנות השבעים ("אני אוהב אותך רוזה"), הוא הפך אותה לכוכבת, הוא זה שסרטיו זכו להישגים בינלאומיים מדהימים, ויש להניח כי הוא זה שבצילו נאלצה לחיות את חייה. כיום, זה כבר כמה שנים שמזרחי אינו פעיל, בעל כורחו, ואינו מסוגל לגייס תקציב להפקה חדשה. בת אדם, על אף שסרטיה האחרונים הם המינוריים יותר בקריירה שלה, עדיין עובדת. כך ש"מאזן הכוחות" שונה. מה קורה כששני במאים חולקים בית, מי מביים את מי?

מי מביים את מי?

ברגע משעשע נראה מזרחי, הבמאי הישראלי היחיד שזכה אי פעם באוסקר (דווקא כשייצג את צרפת, עם הסרט "כל החיים לפניו") שקוע על הכורסה בסלונו הצנוע, לבוש בסינר של עקרת בית, וצופה בטקס האוסקר ההוליוודי שבו כוכבי קולנוע זוהרים מכריזים עליו בתור הזוכה.

היא מכנה אותו בשם החיבה "אבוקי", אך לאורך הסרט מטפלת בו כבילד. בשוט שהעניק לסרט את שמו בת אדם מכוונת את מצלמתה כשהפוקוס עליו, ואז ניגשת ועוטפת אותו בחיבוק, מקווה שהצליחה להשתחל במלואה אל הפריים. הסרט של בראון מקווה להזיז אותה, או את נקודת המבט שלנו, כך שבת אדם תמצא את עצמה קצת יותר במרכז. הוא בהחלט צעד גדול בכיוון הנכון.