הבונד הטוב מכולם: נפרדים מסר רוג'ר מור האגדי

אתמול הלך השחקן הותיק לעולמו בגיל 89. עידו רוזן מסכם את מפעל חייו הייחודי

זמן צפייה: 00:47

"איש לא עושה זאת יותר טוב" שרה קרלי סימון בשיר הנושא של הסרט העשירי בסדרת ג'יימס בונד "המרגלת שאהבה אותי", ואכן עבור רבים כוכב הסרט, סר רוג'ר מור שהלך אמש לעולמו בגיל 89, היה הבונד הטוב מכולם.

[youtube_embed youtube_id='Wy-c8aAntWA']

הוא היה השחקן השלישי שנכנס לחליפתו של סוכן הוד מלכותה, אחרי שון קונרי וג'ורג' לזנבי, ונשאר בה לאורך שבעה סרטים בין השנים 1973 ל- 1985. המפיקים של המותג המצליח התרשמו ממנו בתפקיד סיימון טמפלר בסדרת הטלוויזיה הפופולארית "המלאך", אשר גם בה תוארו הרפתקאות מתח ואקשן. הם חיזרו אחריו תקופה ארוכה עד שהתפנה ממחויבויותיו למסך הקטן. הסרט השמיני בסדרת בונד, "חיה ותן למות", היה הראשון שבו קיבל 007 את פניו של רוג'ר מור.

[youtube_embed youtube_id='KTzsm9-XWQo']

בשלב הזה, 11 שנים לאחר שהמרגל הבריטי הופיע לראשונה על המסך הגדול, הסרטים היו לא פחות - אם לא יותר - מיתולוגיים מספריו של איאן פלמינג, והיוצרים הרשו לעצמם להתרחק מכתביו וחזונו של הסופר, ולהפליג לעבר הנוסחה הקולנועית שכבר התעצבה עם כל המרכיבים המוכרים: מזימה שמעמידה את העולם בסכנה, נערת בונד יפיפייה, טריקים משוכללים שפותחו במעבדות של Q, מרדף מהיר בכלי תחבורה וכו'. החומר שהזריק מור לעולם הזה היה הומור.

[youtube_embed youtube_id='dYkTwXAyOBU']

התקופה שלו בתולדות בונד נחשבת לקלילה והכייפית ביותר. לסרטי המלחמה הקרה של קונרי לקח זמן להשתחרר מעלילות הריגול של איש השירות החשאי לשעבר פלמינג. כשטימותי דלתון ענד את עניבת הפפיון בסוף שנות השמונים הוא הביא עמו סגנון קודר, פסימי וריאליסטי שאפיין את התקופה (כיוון שחזר, הפעם בצורה מוצלחת, עם ההשקה המחודשת של הסדרה ב"קזינו רויאל" בכיכוב דניאל קרייג). אצל מור, בשנות השבעים הגזעיות, להשתטות לא הייתה מילה גסה. "איזה מין מרגל הוא ג'יימס בונד? הרי כולם מכירים אותו! הוא המרגל הכי מפורסם בעולם, זה מלכתחילה לא נראה לי הגיוני" הסביר פעם מדוע לא חשש לא לקחת את עצמו ברצינות.

[youtube_embed youtube_id='fzCIbhLUUA0']

ההצלחה הגדולה של הסרטים בקופות, ולרוב גם בקרב הביקורת, אישרה כי בחר נכון. אולם היו רבים שביקרו את ההעדפה הזו, בהם הבונד במיל' קונרי, שטען כי "בעידן של מור הסדרה הפכה לפרודיה על עצמה, כשההומור בא על חשבון האמינות". אגב, בשנת 1983 נרשם "דרבי בונד", כשקונרי חזר לדמות 12 שנים לאחר פרישתו, בסרט "לעולם אל תאמר לעולם לא" שאינו משתייך לסדרה הרשמית. הקאמבק יצא לבתי הקולנוע בהפרש של כמה חודשים בלבד מהסרט "אוקטופוסי", ומהקרב הזה יצא מור כשידו על העליונה. אם כי בדיעבד, השיבה של קונרי הגנה על כבודו, כיוון שהשווה לשבעה סרטי בונד בכיכובו, ויוצא שהשניים אוחזים באותו מספר סרטים.

למרות אינספור ראיונות בהם ניסו עיתונאים לחרחר ריב, בסך הכול השניים שמרו על ג'נטלמניות אופיינית ונמנעו מלבקר מדי זה את זה. לכל אחד הייתה הנישה שלו, וקהל מעריצים גדול שהלך אחריו. הם הציגו סוגי גבריות שונים - קונרי היה יותר קשוח, מתחת לנימוס האלגנטי בצבץ משהו פראי, ואילו בונד של מור היה מעודן, סרקסטי וממזרי. בכל מקרה, אי אפשר כמובן להטיל את כל האחריות על כתפיו של מור בלבד. מי שהכתיבו את התפנית בטון היו הבמאים, במיוחד גאי המילטון, שהעדיף להבליט את הבדיחות והגאדג'טים עוד בפרקים שביים בקדנציה של קונרי. הוא הנחה את הבחור החדש בעבודה לשכוח מהאופן שבו קודמו גילם את הסוכן החשאי, ועיצב את הפן הויזואלי של הסרטים בהתאם.

[youtube_embed youtube_id='2MdAw_f5pAU']
כך קיבלנו רגעים בלתי נשכחים, אתם תחליטו אם להגדיר אותם כמדהימים, מופרכים או גם וגם: מור מדלג על גבי התנינים ב"חיה ותן למות", המכונית שמזנקת מהגשר השבור ועושה סיבוב באוויר ב"האיש עם אקדח הזהב", הפאנץ' ליין החצוף שחותם את "המרגלת שאהבה אותי", העימות מול מלתעות הענק על גבו של קרון רכבל ב"מונרייקר", הגאווה הישראלית נוכח שיתוף הפעולה בין בונד לבין חיים טופול שמשחק נוכל יווני המסייע למרגל ב"לעינייך בלבד", התחמקות מזורקי סכינים ברכבת ב"אוקטופוסי", יחסי האהבה שנאה עם הנערה הלא אופיינית שגילמה הזמרת גרייס ג'ונס ב"רצח בעיניים", ועוד רבים אחרים.

[youtube_embed youtube_id='_NhpfMwrJSE']

בסרטים הללו השמיים היו הגבול. לפעמים אפילו מעבר להם. לדוגמה, כשבניסיון לעמוד בקצב של שוברי הקופות המודרניים ומרובי האפקטים, פוסט "מלחמת הכוכבים", בונד הגיע לחלל החיצון ב"מונרייקר". אך הזמן עושה את שלו, ובסרטו האחרון בסדרה מרובת האדרנלין, "רצח בעיניים", היה מור בן 57, לא בדיוק הגיל האידיאלי למרדפים במעלה מגדל אייפל. הוא עצמו הודה כי לפרקים התקשה לצפות בעצמו על המסך -  "הבנות נעשו צעירות יותר בכל סרט, בעוד אני הלכתי והזדקנתי", סיפר כיצד הבין שהגיע הזמן להמשיך הלאה, מותיר אחריו מורשת מפוארת ואייקון קולנועי.

אייקון קולנועי. מור
אייקון קולנועי. מור

אסיים, ברשותכם, בנימה אישית, משום שזכיתי להתרשם ממור גם במציאות:

בשנת 2009, בעת שירותי הצבאי בגלי צה"ל, הוא הגיע לישראל כדי להשתתף בפסטיבל מוזיקה קלאסית באילת, כקריין. אמנם נשארתי באולפנים ביפו כדי להגיש את משדר האוסקר, וכך החמצתי את ההזדמנות לסלפי משותף, אך למרבה השמחה השגתי ראיון טלפוני איתו.

התיישבתי באולפן, הרכבתי את האוזניות, חיכיתי במתח שהמפיקה תסמן לי שהוא על הקו, הדלקתי את המיקרופון וביראת כבוד שאלתי " Sir Moore?" .
מיד נשמעה התשובה הלבבית - "עידו!". בלי שום גינוני אצולה ועם אותה קלילות מפורסמת שהוסיף לבונד הוא נעתר לשיחה ארוכה ומרתקת, בה לא היסס להתייחס גם לקומדיות המשונות והכושלות שהוא עשה בשלב המאוחר יותר של הקריירה, עם או בלי הספייס גירלז, ולהפגין הומור עצמי. טוב, בשלב הזה של חייו התשוקה שלו לפעילויות צדקה גברה על העניין במשחק.
אני עדיין מקווה להיות ג'יימס בונד כשאהיה גדול.

[youtube_embed youtube_id='w2NZtKDuQ80']

עוד ברשת תרבות ובידור:

בגיל 42: כך תשיגו גזרה לוהטת כמו של ראיין פיליפה

יולי מתקרב: תמונות חדשות מהעונה השביעית של משחקי הכס

לקראת החתונה של יהודה ושלומית: בדקו איזה זוג מלכותי אתם