סע לאט, עד 120
אריק איינשטיין ערבב בסבנטיז עשן מלחמה וענני ג'וינטים כששר "ואני חושב, עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל". שי אפשטיין עושה אפטר פארטי לכבוד יום הולדתו ה- 70 של אריק ושואל מה אומרים הרופאים, זה עוד יגדל?
למעלה משלושים שנה, מכרה שלי נשואה לאחד מוותיקי חבורת "לול" המיתולוגית. מדי פעם כשאנחנו מתראים היא יודעת לספר שהחבר'ה עדיין נפגשים – היא, הוא אריק וסימה. והנה, בלי קשר לתוצאות משחק כזה או אחר של הפועל, בכל פעם מחדש אני אוכל קצת את הלב למשמע הסיפורים. כבתוך ראשו של ילד קטן מתעורר בי קול שמתבכיין, "גם אני רוצה, גם אני רוצה לבוא".
"צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים ואני חושב: עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל". הנה עכשיו, כשאני מזקק בראש בפעם המי יודע כמה את השורה הזו שכתב אריק בשנה שבה נולדתי, אני מתקשה שלא לחייך, חיוך מריר מתוק. כן, בייחוד כעת, בעידן העופרת שמתרגש אל מול עינינו על הקרקע. שורה זו מכילה בעיניי גרעין מובהק של הוויה ישראלית מתמשכת, נחש פלסטיק פתלתל, מאז ועד עכשיו. היא מכילה את רוח הסבנטיז שכללה סלט פטריות עשן פגזים, ענני ג'וינטים סמיכים והזיות שלא היו מביישות את ג'ימי הנדריקס.
לא פחות מכך השורה הזו מייצגת בעיניי משהו אנושי. חיבור בלתי אפשרי בין חלל מדומיין, מחשבות Xfiles פרועות שכולנו חולמים ומציאות ישראלית מחוספסת, דוקרת כקוצי צבר יבש. אריק, אתה פאקינג בן שבעים וזה אכן נשמע המון. ואז אני פתאום נזכר שאבא שלי כמעט בן גילך ומרגיש גם על בשרי איך שהזמן עובר, והוא עובר בנאדם.
"מה אומרים הרופאים, זה עוד יגדל?", שאל איינשטין את אלטמן הקטן באחת הסצינות היותר ידועות של הקולנוע הישראלי. ומה אצלך אריק? מה הם אומרים, הרופאים? זה עוד יגדל? תביא עוד איזה תקליט, אולי תפקיד חדש בסרט? מה הדבר הבא שמתבשל, שף תרבות, אריה זקן? אין ספק, באופן אישי קשה לי לדמיין את בסיסה של התרבות עליה גדלתי בלעדיך, בלי ה"סע לאט" ו"אבשלום", כמו חלום. ובאמת זה היה כמעט חלום. אותם סרטים שראיתי מאה פעם והשירים שמתנגנים לי שוב ושוב בראש. אז למה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא מחר. מרים כוסית של ערק לחייך.