ישראל לא צריכה לשתף פעולה עם הימין הקיצוני באירופה | דעה

אירופה של פוסט מלחמת העולם השנייה הפכה לסמל הליברליות. ערכים ליברלים, שבמרבית הפעמים מובלים על ידי הצד השמאלי של המפה, כמו סוציאל-דמוקרטיה, הכנסת פליטים, חופש תנועה, חופש דת וחופש מדת, הפכו לנחלת הכלל. אך בשנים האחרונות, ובעיקר עכשיו, אנו עדים לגל ימני חזק המכה את אירופה. שלא תבינו אותי לא נכון, אין שום בעיה עם דעות ימניות-שמרניות. ישנה בעיה עם קיצוניות.

הימין הקיצוני באירופה קוצר הצלחות במדינות רבות באיחוד האירופי. זכורה לנו מארין לה פן, ממפלגת "האיחוד הלאומי" בצרפת, אשר מגבירה את כוחה מבחירות לבחירות. באיטליה, הימין הקיצוני כבר זכה בבחירות, ולמרות שלראשונה אישה מכהנת כראש ממשלת איטליה, מפלגת "האחים של איטליה" היא היישות הפוליטית הקרובה ביותר לימין הקיצוני בראשות "הדוצ'ה" בניטו מוסוליני.

גם ביוון, הימין הקיצוני תופס תאוצה מבחירות לבחירות. מפלגת הימין השמרנית היוונית זכתה בניצחון מוחץ בבחירות, והקואליציה שלה תורכב ממפלגות קיצוניות הרבה יותר, כמו מפלגת "הספרטנים" הנתמכת על ידי אנשי תנועת "השחר הזהוב", תנועה נאו-נאצית לכל דבר. בעקבות התבוסה, התפטר ראש מפלגת השמאל "סיריזה", אלכסיס ציפראס, לאחר שעמד בראש המפלגה משנת 2009.

גם ספרד בדרך לבחירות, לאחר שראש הממשלה פדרו סאנצ'ז, העומד בראש מפלגת השמאל הגדולה, הכריז על בחירות בזק במדינה, וגם שם חוששים מגל ימני קיצוני, מה שהוביל את גוש השמאל להתאחד על מנת להציב אלטרנטיבה ראויה לימין. החשש כל כך גדול שלגוש הזה הצטרפו אפילו מפלגות שמאל מחבל קטלוניה וחבל הבסקים, חבלים הידועים ברצונם לעצמאות.

מכל מקום, החשש המרכזי הוא כמובן ממדינה אחת - גרמניה. מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" זכתה להישג ראשון בתולדותיה - ניצחון בבחירות המחוזיות במחוז תורינגיה. תורינגיה, אגב, הייתה המקום הראשון בו ניצחה מפלגה אחרת. נו, אתם יודעים את שמה. ועוד לא נגענו בהונגריה ופולין, שתי מדינות שאנו שומעים את ההשוואות אליהן פעמים תכופות בזמן האחרון. שם הימין העמוק ניצח כבר מזמן ונוגס אט אט ביסודות הדמוקרטיים-ליברליים.

איפה כל זה תופס את ישראל? הרי מצד אחד, השמאל האירופי מהווה אתגר משמעותי למדיניות הממשלה הישראלית, בטח לכל מה שקשור ליהודה ושומרון. מנגד, מפלגות הימין הקיצוני לא מהוות אתגר לישראל בנושא זה, ככל הנראה מתוך אינטרס "להלבין" את האנטישמיות של חבריהן. הרי מי שתומך בישראל לא יכול להיות אנטישמי, לא?

אז זהו, שכן. אסור לנו לשכוח אפילו לרגע דל את שורשיהן של מפלגות הימין הקיצוני באירופה - שנאת יהודים. ניתן לראות זאת אצל ידידותינו הונגריה ופולין. רדיפתו האובססיבית של ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, אחר המיליארדר ההונגרי-יהודי ג'ורג' סורוס, מלווה בדימויים ואזכורים לאנטישמיות האירופאית הקלאסית, על פיה היהודי שולט בעולם.

פולין "משחקת באש" עם האירוע הטראומתי והמשמעותי ביותר בתולדות העם היהודי - השואה. זכורה לנו ההתנגחות של שר החוץ וראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד עם מקביליו הפולנים על שינוי חוק השואה, ולאחרונה פרשת המסעות לפולין, אליהם הכניסה הממשלה הפולנית ביקורי משלחות (בבחירה) במוזיאונים פולנים שמהללים בין היתר אנטישמים ורוצחי יהודים.

האם זה אומר שאסור לממשלת ישראל לשתף איתן פעולה? כנראה שלא. בכל זאת, בעולם הגיאופוליטי נדרש הליך קבלת החלטות קר, המקדם את האינטרסים הלאומיים. דוגמה לכך היא "ברית וישגרד" בין הונגריה, פולין, סלובקיה וצ'כיה. את הברית הזאת ידע לנצל היטב בעבר רה"מ בנימין נתניהו על מנת למנוע מהלכים מדיניים כנגד ישראל מצד האיחוד האירופי. בכל זאת, קשר חם עם ארבע מדינות החברות באיחוד האירופי ובברית נאט"ו - זה לא משהו שקורה כל יום.

אך האם זה אומר שגורמים ישראליים צריכים להסכים לכל שיתוף פעולה עם גורמי ימין קיצוניים אך ורק בגלל ההנחות בנושא הישראלי-פלסטיני? בוודאי שלא. באות ואומרות אותן מפלגות: "אנחנו? אנטישמיים? מה פתאום! יש לנו אפילו כמה חברים יהודים! חוץ מזה, לנו ולכם יש הרי אויב משותף - לכם יש את הפלסטינים ולנו יש את המהגרים המוסלמים, בואו נאחד כוחות". אך האם זה מספיק? או יותר נכון, האם זה ראוי?

מדינת ישראל נמצאת בצומת מרכזי מאוד במשחק הגיאופוליטי. אצלנו, הבלגן הפנימי חוגג ואופציות התמיכה הבינלאומית דלות, בעיקר מכיוון הבית הלבן. השילוב של קואליציית "ימין-ימין" המחפשת לגיטימציה מערבית, במקביל לכך שהממשל האמריקני מביע את תסכולו באופן פומבי שאינו משתמע לשני פנים מהמדיניות הישראלית - יכול להשאיר את ישראל קירחת מכאן ומכאן.

יוסי מצרי הוא קשב בדסק החוץ של חדשות 13